גיא מרוז, הפטריוטים: שמאלני בערוץ 14 – וזה עובד; דרור רפאל

גיא מרוז הצטרף לערוץ 14, וזה מצוין לשני הצדדים. ווין-ווין קלאסי. הוא הציל את "הפטריוטים" מלהפוך לתוכנית משעממת וצפויה, והם גאלו אותו מצלילה לתהום הנשייה.

בשבועות האחרונים הרייטינג של התוכנית החל לרדת. הסיבה היא בין השאר שתפיסת העולם שלהם הצליחה יותר מדי. אין להם עם מי לריב. נתניהו ביסס את שלטונו, טראמפ נבחר, המחאה לא ממש מתרוממת, ובחירות לא נראות באופק. העולם הסתדר לערוץ הזה יותר טוב ממה שהוא ציפה.

ה"פטריוטים" היא תוכנית אנרכיסטית במהותה, וכשאין לה במי להילחם, אלא רק בערוצים אחרים, זה נהיה מחזה מפוהק. יותם זמרי מפרגן לעירית, והיא מסכימה עם משה כהן־אליה, שהוא עצמו לקה לאחרונה בהתקף שיגעון גדלות ואיבד קשר עם המציאות. הוא החל בקמפיין הזוי שבו הוא משוכנע שיש לו קשר ישיר לאילון מאסק ולדונלד טראמפ, והוא מצליח לשכנע את כל שועי העולם – אולי גם את ליידי גאגא – להילחם בעו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון. בקיצור, השם ירחם ויציל. רק הפאנליסט איתמר פליישמן מתווכח לעיתים עם ינון מגל בעניין גיוס החרדים. נחמד, מעורר שערורייה זוטא, אבל על זה אי אפשר לבנות מדינה.

כבר הרבה זמן חיפשו שם שמאלני לקישוט. עד עכשיו הם הצליחו להביא אנשים דהויים, חסרי אפיל ולא מאוד חשובים. עם כל הכבוד לאבישי מתיה או לאלי גולדשמידט – זה לא חומר טלוויזיוני שיכול למגנט צופים. גם כל מיני מזכ"לי מערך לשעבר, מחפשי עבודה חלכאים ונדכאים ביקשו להגיע לאור הזרקורים, אך לא הצליחו להתגלות ככוכבים חדשים. חלקם לא מספיק רהוטים, אחרים לא משכנעים, היתר זיהו הזדמנות עסקית והשתקעו בערוץ. אחרי תקופה של בצורת ויתרו על האידיאולוגיה כדי להתחיל לקבל משכורת.  

מרוז הוא שמאלני ליברל אמיתי, והוא נשאר כזה גם כשהוא לא במקומו הטבעי. חסיד חופש הדיבור, נגד הממשלה ובעד עסקה. הוא לא המיר את דתו ולא את עמדתו. הוא יודע לדבר ובעיקר לעצבן. חוץ מזה שיש לו נטייה טבעית לדרמטיות יתר, להגזמות פראיות ולהיסטריה. יש בזה משהו פתטי אך מגניב, כמו להבטיח פומבית לעזוב את הארץ אם בן גביר ייבחר לשר, ואז להישאר כאילו לא קרה דבר. 

למרוז יש תכונה תקשורתית ייחודית: הוא מתפוצץ ציבורית בממוצע פעם בחמש שנים. בפעם האחרונה זה היה בקורונה, כשהוא ורעייתו, העיתונאית אורלי וילנאי, החלו להאמין במה שהיה אז אסור, ואמרו שהקורונה היא לא כזה סיפור. הם הועפו מכל במה אפשרית. "ידיעות אחרונות" עשה עליהם תחקיר שממנו קשה להשתקם. לפני זה הזוג וילנאי־מרוז עשה כתבה על השף רפי כהן, שלאחריה הם הואשמו בניצול ציני של מצבו הבריאותי. בכל דרך שיפנו הם תמיד מעורבים באירועים שערורייתיים.

בערוץ 2 הניסיוני מרוז העלה את אחת התוכניות הפרובוקטיביות ביותר אי פעם בטלוויזיה: "נייס גיא". והוא בכלל החל את דרכו כבחור חמוד מערוץ הילדים, שמנגן על אורגן ומקריא מכתבים. 

והנה בגלגולו החדש, מרוז ב"הפטריוטים". זו תופעה מבורכת ונהדרת ובעיקר שוברת את הפרדיגמה. בשנים האחרונות הפכו הערוצים למזוהים וחדגוניים. 11 פסבדו־ממלכתי. 12 מרכזי אנטי־ממשלתי. 13 שמאלני. 14 ביביסטי. כל ערוץ הפך תיבת תהודה של אותה דעה, שאין ממנה מוצא. העיתונאים מתקבצים ומשוחחים עם מי שדומה להם, והצופים צורכים את מה שהם ממילא חושבים. זה תהליך גרוע שמאיץ הפרדה בין השבטים הישראליים, שממילא הגיעו לאירוע מפולגים.  

הדרך לפרוץ את הסגירות והאטימות הזאת היא רק דרך שילוב של אנשים עם דעות אחרות, ולא פסילה או הדרה. קודם כל בפוליטיקה, בשיתופי פעולה בין קואליציה לאופוזיציה – לכן הברוגז בהצבעות של יש עתיד והמחנה הממלכתי הוא לא רק ילדותי, הוא גם לא אפקטיבי. אחר כך בתקשורת: בכניסה של אנשים "שונים", "אחרים" לאולפנים שצבועים הפוך ממה שהם. כמו שי גולדן הימני בערוץ 13 אצל רביב דרוקר, הנוכחות הקבועה של דדי שמחי ב"אולפן שישי", או ההגשה המשותפת של בן כספית וינון מגל ברדיו, או התוכנית "מפגש קצוות" של נוה דרומי בערוץ i24 – רק במקומות האלה נוצר דיאלוג ויש שיח אמיתי. קשה, נוקב, חריף, אבל אמיתי ומעניין.