הזמר דניאל וייס, שזכה לחשיפה נרחבת בעקבות השתתפותו בריאליטי מוזיקלי בצל הטרגדיה האישית של רצח הוריו בשבת השחורה, העלה פוסט בעמוד האינסטגרם שלו בו הוא מסביר מדוע הוא הולך יחף. הוא הסביר לעוקביו תאוריה מוזרה, שאינה עומדת בקנה אחד עם הידוע בעולם המדע והרפואה. לדבריו הליכה יחפה אינה רק נוחות עו העדפה אישית, אלא פרקטיקה רפואית מדעית של ממש.
"אתם הרבה זמן שואלים אותי ואני מרגיש שאני חייב לענות לכם על זה", פתח הזמר את דבריו. "למה אני הולך יחף? למה אלוהים ישמור אני אוהב ללכת יחף? ומה זה עושה? יש בזה המון המון הטבות בריאותיות. אנחנו נחשפים במהלך היום לחשמל אלקטרומגנטי כשאנחנו משתמשים בכל מיני מכשירים שצורכים הרבה חשמל ואנחנו כמו בטריה שומרים את החשמל בתוכנו. אז בעצם כשאני הולך יחף על הקרקע אני פורק אלקטרונים העודפים מהגוף ואני נהיה יותר מאוזן. ככה אני שומר על הגוף שלי פחות דלקתי, זה עוזר למערכות לעבוד בצורה יותר בריאה לחיים".
דניאל וייס. האלקטרונים כנראה רק במחשבות (צילום: באדיבות המצולם)
דבריו של וייס הציתו דיון ברשתות החברתיות, וגררו תגובות מגוונות, חלקן תומכות, אחרות ביקורתיות או לועגות. אבל מעבר לשיח הציבורי – האמנם יש תוקף מדעי לדבריו? האם באמת הגוף שלנו סובל מ"עודפי אלקטרונים" בגלל חשיפה לחשמל, והאם מגע של כפות הרגליים באדמה באמת "מאזן את האלקטרונים"?
המושג שוייס מתאר מכונה בשיח האלטרנטיבי "Earthing" או "Grounding" כלומר התקרקעות – תאוריה שמציעה כי כאשר אדם צועד יחף על פני האדמה, מתרחש איזון חשמלי בינו לבין הקרקע, שביכולתו להפחית דלקות, לשפר שינה, לאזן את מערכת העצבים ואפילו לשפר מצב רוח. ההשערה הבסיסית בתאוריה הזו היא שהאדמה נושאת מטען חשמלי שלילי קבוע, וכי חשיפה ישירה של גוף האדם לאדמה מאפשרת "קליטה" של אלקטרונים שליליים שמנטרלים רדיקלים חופשיים בגוף.
אולם מדענים רבים מטילים ספק גדול בתוקף המדעי של הטענות הללו. במאמר סקירה שפורסם בשנת 2012 בכתב העת Journal of Environmental and Public Health הוצגו מספר מחקרים קטנים שהתמקדו בהשפעות של "קרקוע" על מתח השרירים, שינה ומדדי דלקת. חלקם הצביעו על שיפורים קלים במדדים סובייקטיביים, אך המדגמים היו קטנים, ללא בקרה אמיתית, ורחוקים מלהיחשב כהוכחה מבוססת לתיאוריה על "פריקת אלקטרונים".
מדענים כינו את הרעיון כולו "פסבדו-מדע חסר בסיס", והסבירו שאין ראיות אמיתיות לכך שחשיפה לקרקע יכולה להשפיע בצורה משמעותית על תהליכים ביוכימיים בגוף והוסיפו שאין מנגנון פיזיקלי שיתמוך בטענה שאדם צובר 'עודפי אלקטרונים' מהאוויר או מהמכשירים סביבו, וכי וגם אם היו עוברים אלקטרונים מהקרקע לגוף הרי שאין לכך השפעה מוכחת על בריאות האדם".
מדע מדויק או סתם טרנד?
אף על פי כן, ההליכה היחפה עצמה דווקא כן עשויה להעניק יתרונות גופניים מסויימים לא בגלל פריקת אלקטרונים, אלא בשל שיפור בבריאות כף הרגל והיציבה. חלק מהמומחים באורתופדיה וברפואת ספורט מסבירים שכאשר אדם הולך יחף, השרירים הקטנים בכף הרגל עובדים בצורה אינטנסיבית יותר. אצל אנשים שאינם סובלים מבעיות מבניות ברגליים, הליכה יחפה עשויה לחזק את שרירי כף הרגל, לשפר שיווי משקל ולמנוע חלק מהפציעות הקשורות בנעליים לא מתאימות.
מצד שני, רופאים מדגישים שהליכה יחפה ("ברפוט") שתופסת לאחרונה פופולריות גם בישראל, לא מתאימה לכולם. אנשים עם פלטפוס, קשת גבוהה, או נטייה לדלקות גידים עלולים דווקא להחמיר את מצבם בהליכה ממושכת ללא נעליים תומכות. גם הסיכון לפציעות, דריכה על חפצים חדים או הידבקות בטפילים וחיידקים גבוה יותר בזמן הליכה יחפה באזורים לא סטריליים.
הזמר דניאל וייס (צילום: באדיבות המצולם)
לאחרונה חלה תאוצה גם בשימוש ב"נעלי ברפוט": נעליים בעלות גמישות וסוליה דקה, המעניקים לכאורה תחושה של הליכה יחפה. קצה הנעליים הללו, שחלקם נמכרים גם לאצנים, רחב ומאפשר לבהונות להתרחב, ולהעניק לכל כף הרגל יציבה טובה יותר על הקרקע כך שהתחושה היא של הליכה ללא נעל, לכאורה. עם זאת כאמור הנעליים, כמו הליכה יחפה, אינן מתאימות לכולם.
ומה לגבי הטענה של וייס שהליכה יחפה מסייעת להפחתת דלקות בגוף? גם לטענה הזו אין בסיס מחקרי מבוסס. נכון להיום, לא נמצאה הוכחה חד משמעית לכך שה"קרקוע" משפיעה על רמות CRP (מדד דלקתי), על הורמוני דלקת פרוסטגלנדינים, או על תגובת מערכת החיסון.
יחפים לחלוטין במשך קילומטרים של הליכה (צילום: עמרי גלפרין)
בשורה התחתונה, הליכה יחפה בטבע עשויה לשפר את התחושה הכללית, להפחית סטרס, ולספק חוויית נינוחות שיכולה להועיל לבריאות הנפש – אבל הסיבות לכך כנראה נעוצות יותר בהפוגה ממסכים, בטבע שסביב, ובתחושת החופש, מאשר באיזון חשמלי כלשהו. המדע בינתיים לא מצא עדות לכך שאלקטרונים עודפים מתפרקים מהגוף דרך כפות הרגליים.
רוב המים שמגיעים אלינו לברזים נובעים מהאדמה. אחד המאפיינים של מי תהום הוא מלחים, המוכרים גם בשם המהודר יותר – מינרלים. המינרלים הללו מומסים בתוך המים. בניגוד למזהמים רבים שעלולים לחדור למים, דווקא המינרלים לרוב אינם מזיקים, להיפך, חלקם אפילו חשוב לגוף שלנו. התהליך שעוברים מי השתייה לפני שהם מגיעים לברזים אינם משפיעים על תכולת המינרלים המומסים שבהם.
מים עם תכולת מינרלים גבוהה מכונים לעיתים קרובות "מים קשים". במהלך חימום והרתחה של המים יורדת המסיסות של מינרלים מסוימים ובסופו של התהליך הם מתגבשים למוצק על גבי תחתית הקומקום וגוף החימום.
אף שהם לא משפיעים על הבריאות, המשקעים הללו פוגעים לאורך זמן בגופי החימום ולכן כדאי לנקות אותם. זה נכון לגבי הקומקום, וזה נכון גם לגבי מכונות כביסה ומדיחי כלים.
גם הכרית שלכם כבר צהובה? על פי כתבה באתר החדשות האמריקאי USA Today – הגיע הזמן להיפרד ממנה. מומחים אומרים שכל השינוי בצבע הזההוא הצטברות של לכלוך שיכולה לגרום לבעיות בריאותיות בנשימה, בעור ובשינה. "הכריות הצהובות המסריחות הישנות האלה חושפות אתכם לאלרגנים ויוצרות קרקע פורייה לעובש", אמר ד"ר זכרי רובין, אלרגולוג ילדים באילינוי שצוטט בכתבה. "בנוסף, כשהכריות האלה מתבלות עם הזמן, הן לא נותנות לכם את סוג התמיכה לצוואר שאתם צריכים".
לשאלה למה התופעה הזו קוראת משיבה ד"ר לינדזי זובריצקי, רופאת עור במיסיסיפי שמצוטט גם היא בכתבה של USA Today: "הצטברות של שמן, לכלוך וזיעה מהשיער והעור שלכם לאורך זמן משאירה שאריות מלוכלכות על הכרית שגורמות לשינוי צבע". זובריצקי הוסיפה כי "הפנים שלכם גם מייצרות חומר שמנוני דביק שנקרא סבום ששומר על לחות העור. סבום שונה מזיעה, אבל הוא מצטבר על הכרית באותה מידה. ריר, איפור ומוצרי פנים אחרים, ושיער רטוב יכולים גם לגרום לכרית להצהיב".
אילוסטרציה: שינה (צילום: iStock)
"שינה על כרית צהובה במשך שנים יכולה להוביל להתפרצויות אקנה וסוגים אחרים של גירוי בעור כי הצטברות הלכלוך יכולה לסתום את הנקבוביות שלכם", הוסיפה זובריצקי בכתבה, "זה נכון במיוחד לאנשים עם אקזמה, רוזאצאה, אקנה קיימת או עור רגיש".
רובין בציטוט נוסף, יותר מוטרד מאלרגנים שמשגשגים בתוך הכריות הצהובות, בעיקר קרדיות אבק. "קרדיות אבק הן חרקים מיקרוסקופיים שאוהבים לאכול פתיתים זעירים של עור אנושי מת. כשאתם ישנים על כרית מלוכלכת, אתם כנראה נושמים את הצרכים שלהן או אותן, מה שיכול לגרום דלקת וגירוי בדרכי הנשימה" – דבר שלטענתו יכול להוות סכנה לאנשים הסובלים מבעיות נשימה ומחלות כמו אסתמה.
"מצבים מסוימים כמו אלרגיות, אקזמה ואסתמה מתלקחים בלוחות זמנים ייחודיים לפי השעה ביום, אבל בעיקר בלילה. אם יש לכם כרית מלוכלכת, אתם כנראה מחמירים את המצבים האלה עוד יותר כשאתם מנסים לנוח". אומר רובין בציטוט מהכתבה באתר בחדשות האמריקאי וזובריצקי הוסיפה: "הצעד הראשון בשמירה על כריות נקיות הוא להימנע משינה עליהן בלי ציפית".
איך לנקות ולחטא כריות כמו שצריך:
בסוף הכתבה, האתר USA Today מוסיף כמה טיפים לשמירה על כרית לבנה ונקייה, ומזכיר שלבסוף אין ברירה, כנראה צריך להחליף את הכרית.
הסירו ציפיות ופזרו סודה לשתייה על הכרית כדי להפחית ריחות.
שאבו את הסודה לשתייה אחרי לפחות 30 דקות.
רססו על הכרית חומר חיטוי יעודי לבדים.
שמו כריות באוויר הפתוח לכמה שעות כל שבועיים.
כבסו כריות במכונה במחזור עדין כל שלושה חודשים, רצוי עם חומרי כביסה נטולי ריחות, בושם או צבעים.
ייבשו באוויר לפני החלפת הציפית.
החליפו את הכריות שלכם כל שנה עד שנתיים.
הטיפים האלה שונים ותלויים בסוג הכרית שיש לכם, אז קראו את התוויות לפני כביסה.
אולי מפתיע, אבל ישראל ידועה כמעצמת מים – מדינה שמרבית מי השתייה שלה מגיעים מהתפלה. מדובר בהישג טכנולוגי מרשים, אך כזה שיש לו מחיר תזונתי. תהליך ההתפלה נועד להפוך מי ים מלוחים למים ראויים לשתייה ולשימוש חקלאי.
בישראל, מרבית ההתפלה נעשית בשיטה שנקראת אוסמוזה הפוכה שבה מים נדחפים בלחץ גבוה דרך קרום בררני (ממברנה) שמסנן מהם כמעט כל דבר: מלחים, חיידקים, מתכות כבדות – אבל גם מינרלים חיוניים לגוף.
כתוצאה מכך, המים שזורמים מהמתקנים דלים במיוחד ביוד, מגנזיום, סידן ומינרלים נוספים. אומנם חלק מהמרכיבים מוחזרים למים בתהליך של העשרה מלאכותית, אך יוד אינו אחד מהם. כך נוצר מצב שבו רוב האוכלוסייה בישראל צורכת מים כמעט חסרי יוד באופן קבוע, בלי לדעת, בלי להרגיש, ובלי לקבל על כך פיצוי תזונתי אחר.
מתקן התפלה בחדרה (צילום: רויטרס)
ברבות ממדינות העולם המערבי – בארצות הברית, קנדה, ברזיל ורוב מדינות אירופה – הפתרון למחסור ביוד כבר מזמן מיושם: העשרת מלח – מוצר צריכה בסיסי – ביוד. יותר מ־120 מדינות מחייבות לזה, ו־88% מאוכלוסיית העולם צורכת מלח מיודד. בישראל, לעומת זאת, רק כ־5% מהציבור צורכים אותו. במקום מוצר בסיסי ונגיש, מלח מועשר ביוד נמכר לעיתים במחיר גבוה פי שלושה עד חמישה מזה של מלח רגיל.
בדיון שנערך בכנסת בדצמבר 2024 הוצגה הצעת חוק שמבקשת לתקן את האבסורד הזה: לקבוע שמחיר מלח מועשר ביוד לא יעלה על מחיר מלח רגיל בפיקוח. ההצעה, שנתמכת על ידי משרד הבריאות וארגון הבריאות העולמי, נועדה לאפשר לכלל האוכלוסייה גישה למינרל חיוני, בלי קשר ליכולת הכלכלית. בפועל זה עוד לא קרה.
מחסור ביוד: הסכנות, השכיחות וההשלכות
היוד הוא מינרל חיוני שהגוף אינו מייצר בעצמו, ולכן יש לספק אותו דרך התזונה באופן יומיומי. הוא משמש חומר גלם בלעדי לייצור הורמוני בלוטת התריס (טירוקסין 4T וטריודותירונין 3T), אותם הורמונים שבלעדיהם כמעט אף מערכת בגוף לא פועלת כראוי.
בלוטת התריס אחראית על ויסות קצב חילוף החומרים, שמירה על טמפרטורת הגוף, רמות האנרגיה, תפקוד הלב, השרירים, מערכת העצבים וגם מצב הרוח. בתקופות רגישות כמו היריון, ינקות וילדות – פעילות תקינה של בלוטת התריס חיונית במיוחד להתפתחות תקינה של המוח ושל היכולות הקוגניטיביות.
חוסר קל ביוד עלול לגרום לעייפות בלתי מוסברת, ירידה בריכוז, עצירות, עור יבש, רגישות לקור, ירידה במצב הרוח ולעיתים אף לדיכאון. כאשר החוסר מתמשך ומחמיר, הוא עלול להוביל לתת־פעילות של בלוטת התריס (היפותירואידיזם), לעיכוב בגדילה, להתפתחות זפק (הגדלה של הבלוטה) ולפגיעה קוגניטיבית – בעיקר בקרב תינוקות וילדים.
מלח שולחן (צילום: מעריב אונליין)
בהיריון, חוסר ביוד עלול להשפיע על העובר כבר מהשבועות הראשונים – לעיתים עוד לפני שהאם יודעת שהיא בהיריון – ולגרום לעיכוב בהתפתחות מערכת העצבים, לירידה ביכולות הלמידה והזיכרון, ואף לנזק בלתי הפיך למוח המתפתח.
למרות כל זאת, בישראל שיעור הצריכה של מלח מועשר ביוד נותר נמוך במיוחד, ורמות היוד שנמדדו באוכלוסייה, ובעיקר בקרב ילדים ונשים הרות, אינן עומדות בהמלצות ארגון הבריאות העולמי. הסכנה אינה מוחשית כמו כאב חד או חום גבוה, ולכן קל להתעלם ממנה. וזו בדיוק הבעיה: מדובר בחוסר שהוא “שקט", סמוי – אך כזה שעלול להותיר חותם ארוך טווח על הבריאות האישית ועל עתיד הדור הבא.
מה אתם יכולים לעשות כבר היום?
הדרך הפשוטה והנגישה ביותר להעלות את רמות היוד בגוף היא דרך התזונה. חשוב להבין שתכולת היוד במזון מושפעת מאופן הגידול, מאיכות הקרקע ומהזנת בעלי החיים.
מקורות עיקריים במזון ליוד: • דגי ים: טונה, בקלה, מקרל וסלמון – עשירים יותר ביוד. • מוצרי חלב (בעיקר חלב ניגר) וביצים – תכולת היוד משתנה, אך אלה מקורות זמינים ונפוצים. • מלח שולחן או מלח גס מועשרים ביוד – הדרך היעילה והמדויקת ביותר להשלים חוסר. חשוב לבדוק את האריזה – לא כל מלח (ובטח לא מלח ים או הימלאיה) מכיל יוד. • אצות ים – מקור עשיר במיוחד. • תוספים – בהתאם לייעוץ רפואי, בעיקר לנשים הרות, מניקות או קבוצות סיכון, למשל אנשים עם מחלות של בלוטת התריס.
חשוב לזכור, יוד הוא מינרל חיוני, אך עודף שלו עלול להזיק. צריכה גבוהה במיוחד, בעיקר ממקורות מרוכזים כמו אצות ים מסוימות – למשל קלפ או קומבו – עלולה להביא לשיבוש בתפקוד בלוטת התריס.
בלוטת התריס (צילום: אינג'אימג')
אנשים בריאים לרוב מתמודדים היטב עם שינויים בצריכת יוד, זאת להבדיל מאוכלוסיות רגישות יותר, כמו אנשים עם מחלות אוטואימוניות של בלוטת התריס, נשים הרות, מניקות ותינוקות. במצבים כאלה, צריכה עודפת עלולה להוביל ליתר־פעילות של בלוטת התריס, או להפך – לתגובה של תת־פעילות. לכן גם כאשר בוחרים להוסיף יוד לתפריט, חשוב לעשות זאת באופן מבוקר, דרך מקורות מגוונים, ולפנות לייעוץ מקצועי במקרה של ספק.
פתרון לאומי לבעיה לאומית
נכון לשעת כתיבת שורות אלו, הצעת חוק לפיקוח על מחיר מלח מועשר ביוד ממתינה להתקדמות בכנסת. מטרת ההצעה כפולה: להפוך את המלח ל"מיודד" תרתי משמע, לא רק מבחינת היוד – אלא גם מבחינת המחיר. לפי ההצעה, שאותה יזמו חברי הכנסת ניסים ואטורי ואלי דלל, מחיר מלח מועשר ביוד לא יעלה על מחיר מלח רגיל הנמצא בפיקוח. אם ההצעה תתקבל, היא עשויה להוביל לשינוי דרמטי בצריכה ובבריאות הציבור.
לא פחות חשובה היא ההסברה. רבים בציבור אינם מודעים לכך שרוב המלח הנמכר בישראל כלל אינו מועשר ביוד, ושצריכתו היומית קריטית לבריאות תקינה. כדי להגיע לשינוי אמיתי, לא די לסמן על המדף מלח “עם יוד", צריך גם שהציבור יידע על כך.