בצלאל סמוטריץ' ויואב קיש הם סמל לגועל במערכת הפוליטית?

שתי פרשיות, לכאורה לא קשורות ביניהן, שבמרכזן שני שרים בכירים (אוצר וחינוך), זכו לתשומת לב מיוחדת ביממה האחרונה: האחת – חילופי המהלומות (המילוליות) בין בצלאל סמוטריץ' למשה גפני סביב נושא הגיוס והחטופים.

השנייה – שיחה מדהימה, אפילו נוכח פני המציאות הישראלית ששוחקת בכל יום מחדש את אתור "מדהים", בין יואב קיש למשפחות חטופים.

תכף נגיע אל המשותף לשני השרים, שהוא גם החוט המחבר בין הפרשיות שלכאורה אינן קשורות, אבל קודם כל ראוי לבחון כל מקרה לגופו. נתחיל בזירה שאליה נכנסו שר האוצר ויו"ר ועדת הכספים.

ייאמר מיד: סמוטריץ' צודק. זכות הביקורת של משה גפני על מה שצריך לעשות בעזה, בין אם הוא מתבטא בנושא החטופים – ובוודאי כאשר הוא עוסק בנושאים צבאיים, היא מוגבלת מראש. כלומר, זכות חוקית יש לו, שכן החוק אינו מתנה זכויות אזרחי בקיום חובותיו, אבל זכותו המוסרית פגומה.

נכון שסמוטריץ', בעצמו משתמט משירות מלא (שירת במסלול מקוצר רק אחרי שסיים את לימודיו) הוא בבחינת פסול-לעדות, אבל הוא טען (ביודעו שהזווית האישית שלו פגומה) בשם סביבתו – משחתו, חבריו ומכריו. אם לתמצת את דבריו לגפני, הרי שרוח הדברים הייתה – אתה, שמייצג ציבור שלא משרת, שאין לך מושג מה זה לדאוג לילד שנמצא בקו הראשון, מוטב שתסתום.

אכן מילים כדורבנות שמוכיחות שלשר האוצר יש עקרונות ויש נכונות לצאת נגד בעל ברית פוליטי בכיר כשהלה נוגע בקודש הקודשים של הציונות הדתית – היכולת לשלב ספרא וסיפא. נכון?

אז זהו, שלא. הלוואי שאת הפסקה הקודמת אפשר היה לסיים אחרי המובאה בארמית. כי סמוטריץ' הוא זה שפוטר מגיוס עשרות אלפי חרדים. יתרה מזאת – הוא זה שמשלם להם בנדיבות כדי שלא יתגייסו.

עד כדי כך הוא מחויב למאבק בשירות בצה"ל, עד שהוא שותף בכיר במנגנון אחיזת העיניים, במסגרתו מתקיימים דיונים רציניים-לכאורה על גיוס חרדים (שמצדם כועסים ומאיימים בפרישה מהממשלה. עאלק), בעוד הקרב מוכרע בחוק ההסדרים, חוק התקציב שעליו הוא מופקד ושעבר אחרי מסע השתדלות שלו בקרב שותפיו.