מיינו את להיט הענק “זרים מושלמים", לו היה מותחן ריגול, וקבלו את “תיק שחור", שעולה לאקרנים בסוף השבוע. מאחורי המצלמה ניצב סטיבן סודרברג, שד משחת שזה הסרט השני שביים שיוצא לאחרונה, אחרי “נוכחות" המבריק. גם הפעם, את התסריט כתב שותפו דיוויד קפ, ולשירותם עמד צוות אטרקטיבי בצורה יוצאת דופן של שחקנים. מייקל פאסבנדר מגלם את הגיבור, ואם לא די בכריזמה ובסקס אפיל שהוא מביא איתו, את הבוס שלו מגלם פירס ברוסנן, שאפילו סצינה שבה הוא אוכל דג חי לא פוגעת בקסמו.
בכל מקרה, גיבורנו הוא סוכן בריטי חשאי, העובד ביחידה לאבטחת סייבר. הוא מגלה כי יש בשירות חפרפרת, שמעשיה עלולים להוביל לדליפה הרת גורל ולמותם של עשרות אלפי חפים מפשע. חמור מכך – בין החשודים והחשודות נמצאת גם לא אחרת מאשר זוגתו, קייט בלנשט, שהיא שותפתו בחיים המקצועיים והאישיים. מעניין לציין כי הסרט מתאר אותם כזוג ללא ילדים – דבר שפחות נפוץ בישראל, אבל כבר נהיה טריוויאלי בתרבות המערבית האנגלו־סקסית.
כדי לגלות מיהם הבוגד או הבוגדת, הסוכן מזמין את שאר החשודים והחשודות לארוחת ערב במעונם המשותף שלו ושל זוגתו. הוא משתעשע איתם במשחק של אמת ושקר, וכיוון שמתברר כי חלק מהסוכנים והסוכנות גם כן מעורבים בקשרים רומנטיים, הערב החגיגי הזה חושף בלי להתכוון הרבה סודות מעבר לסודות המדינה.
באופן מודע או לא, “תיק שחור" דומה להפליא ברגעים הללו ל"זרים מושלמים", שבו כזכור קבוצת חברים מחליטה שבמשך לילה אחד, כל הודעה או שיחה שהם מקבלים תעמוד לרשות הכלל, וכך מתגלים כל השלדים שהסתירו בארון. הסרט האיטלקי הזה שבר גינס בכמות העיבודים שנעשו לו, כולל סרט ישראלי והצגה תוצרת הארץ, אבל מעולם לא זכה לעיבוד הוליוודי – אז הנה, מגיע “תיק שחור" ומתפקד באופן לא רשמי כרימייק דובר האנגלית שלו.
אף שהגיבור נמצא במרוץ נגד השעון למנוע את הדליפה שתוביל למשבר גלובלי, “תיק שחור" דומה גם בהמשך ל"זרים מושלמים" יותר מאשר ל"משימה בלתי אפשרית". יש בו קצת מרדפים ופיצוצים, אבל רובו מתמקד במשחקי האמת או חובה שהגיבורים משחקים זה עם זה. עם כל הכבוד לסוגיות הרות גורל כמו אבטחת סייבר ושובה של המלחמה הקרה, בסופו של דבר מתגלה כי הסצינה הכי חשובה מתרחשת בדייט שבו שתיים מהדמויות הולכות לסרט. זה רגע שרק בדיעבד אפשר להבין עד כמה הוא מבריק – אחת הסצינות הגאוניות של השנה.
מלבד מפגש הפסגה של כוכבים כמו פאסבנדר, בלנשט וברוסנן, הסרט מציג גם כמה פנים צעירות יותר. הבולטת בהן היא מריסה אבלה, הבריטית־יהודייה שפרצה בסדרה “התעשייה" וגם גילמה את איימי ווינהאוס בסרט העלילתי הכושל על אודותיה בשנה שעברה. כאן, היא חורכת את המסך כאחת הסוכנות.
“תיק שחור" מגיע לאולמות שלנו כמה שבועות אחרי שעלה בארצות הברית, וכמו רוב התוצרים מסוגו בימינו, לא הצטיין בקופות, ובאמריקה הוא כבר זמין ב־VOD. עם זאת, הביקורות עליו היו מעולות, ואף הכתירו אותו כאחד הסרטים הטובים של 2025 עד כה.
כרגיל, ההשתפכות של התקשורת האמריקאית קצת מוגזמת. “תיק שחור" היה יכול להיות פחות מרוצה מעצמו, פחות מונוטוני, פחות מתיש ויותר מעניין. עם זאת, הוא ערמומי, אלגנטי ופוטוגני להפליא, מלא ברק ועשוי במיומנות. יש בו שתיים־שלוש סצינות בלתי נשכחות, ולאורך כל הדרך הוא מצליח לקחת ז'אנר נדוש כמו מותחן הריגול ולהמציא אותו מחדש.
ואולי חשוב מכל – ברור לחלוטין מה הסרט הזה רוצה להגיד, והוא אומר אותו בצורה צלולה כקרח. “תיק שחור" בא ושואל – בעולם שכולו בנוי על ריגול, מודיעין, אבטחה, תכסיסים והעמדות פנים, כשכולם משקרים לכולם כל הזמן, כשראש הממשלה לא מאמין לראש השב"כ ולהפך, האם מישהו עוד מדבר אמת? האם מישהו בכלל מסוגל לדבר אמת?
ולמרבה ההפתעה, התשובה היא כן – כל עוד מדובר בזוגיות ארוכת שנים. “תיק שחור" ממחיש בצורה יפה ומשכנעת שבתוך כל רשת השקרים, האמת עדיין קיימת ופורחת בין בעל ואישה. באופן לא צפוי יחסית למותחן ריגול, הסרט הזה הוא מעל הכל שיר הלל למונוגמיה.
