כשבני סבטי, חוקר איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי, מתאר את המצב באיראן של היום, הוא מציב אותנו מול תמונה של מדינה שמתפוררת מבפנים. לא עוד דיבורים על סנקציות או לחצים חיצוניים – המציאות באיראן הפכה לסיוט יומיומי שבו אזרחים מתעוררים לשמונה עד עשר שעות של הפסקות חשמל, ובטהראן עצמה יכולים להישאר 17 שעות רצופות ללא מים.

“זה דבר שהוא, כאילו, המדינה לא באמת קיימת. המדינה, כמי שמשרתת את הציבור, לא באמת קיימת”, מסביר סבטי בראיון למעריב את חומרת המצב. לדבריו, בעוד שבעבר “היו יורדים לאט לאט באחוזי אינפלציה, באבטלה, במצב החשמל והמים, ביוקר המחיה, אז עכשיו הדברים הרבה יותר מהירים”. הירידה הפכה להיות “הרבה יותר תלולה”, והדבר “מאוד מאוד מקשה על הציבור וגם על המשטר אפילו”.

במצב כזה, המשטר נאלץ לחפש קורבן חדש, ומצא אותו באוכלוסיית העובדים האפגנים. גירושם ההמוני של כארבעה מיליון אפגנים אינו רק מהלך כלכלי, זהו מהלך פסיכולוגי מחושב. “המשטר ניסה לתעל את הזעם של הציבור גם כלפי המצב הפנימי וגם מהמלחמה”, אומר סבטי. “הם ניצלו את המצב ופשוט הוציאו את זעמם על הפליטים האפגנים, והאשימו אותם גם בריגול לטובת ישראל”.

המטרה ברורה: למצוא משהו משותף בין המשטר והציבור. “ששני הצדדים שונאים את האפגנים”, מנתח סבטי. האשמות הריגול נגד האפגנים נראות כמעט אבסורדיות כשמתבוננים במציאות, “האפגנים, אני לא יודע אם הם באמת מרגלים או משהו, אבל בכל מקרה הם לא דווקא האנשים האיכותיים, הם המיעוטים היותר עובדים בעבודות קשות, פועלים ועבודות כפיים מאוד קשות”. האיום האמיתי, לדבריו, מגיע ממקום אחר לגמרי: “דווקא מי שיותר אמור להדאיג את המשטר האיראני זה המיעוטים האתניים בתוך איראן, הכורדים, הבלוצ’ים”.

אבל המשטר לא מסתפק בגירוש האפגנים. הוא נוקט באסטרטגיה של הרפיה מכוונת בחזיתות אחרות כדי לשמור על שקט יחסי. “הוא משחרר הרבה מאוד חבל בתחום החיג’אב. לא עוצרים עכשיו בנות שהולכות בלי חיג’אב”, מתאר סבטי. “בכלל, אין את הסיורים שהיו לפני כמה שנים, ובגללם אותה בחורה מתה, וכל המהומות שנוצרו, פתאום הם נעלמו מהשטח בכלל”.

יותר מכך, המשטר השיק קמפיין יחסי ציבור מפתיע: “אפילו ברשתות חברתיות התחילו פתאום לפרסם מקומות יפים בטהראן, זה הכל מטעם המשטר. בילויים, קניונים, כאילו יש מין מסע מכוון של כמה איראן כיפית ונחמדה”. הם אפילו קוראים “לגולים האיראנים לחזור לאיראן, לעזור לאיראן, זה גם משהו שהרבה שנים לא היה”.

למרות המשבר הכלכלי החמור, איראן לא מוותרת על הפרויקט החשוב ביותר שלה, מימון ארגוני הטרור. “איראן עדיין ממשיכה לרצות, כי בלי פרוקסי, בלי עניין של טרור, זה אפילו יותר חשוב מהגרעין”, מדגיש סבטי. “בלי ידיים של איראן בתחום הטרור ובתחום של ייצוא המהפכה והשתלטות, ניסיונות השתלטות מחדש על האזור, אין מהפכה איראנית”.

העדויות לכך ברורות: “לפני כמה ימים נעצרה חוליה מטעם איראן בטורקיה דווקא, שניסתה להעביר כסף לחמאס. הם אפילו על חמאס לא מוותרים”. יותר מכך, בכיר עיראקי דיווח שמנעו “שיגור של 25 כתב״מים וטילים מפרוקסים עיראקיים, ממיליציות שיעיות עיראקיות שנתמכות על ידי איראן לכיוון ישראל”.

אבל האם המצב הקשה עלול לדחוף את איראן לצעדים נואשים? כאן סבטי מציג תמונה מורכבת יותר. “דווקא בעניין הזה האיראנים הם מאוד זהירים, הם תמיד דווקא נסוגים”, הוא מסביר. “יש משהו בעניין של לרצות לשרוד, הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה, האיראנים, כמעט בכל המקרים שהיו תחת איום, אז הם ויתרו”.

המסקנה של סבטי חדה: איראן נמצאת במבוי סתום. “הם לא מצליחים לייצר תוכנית ב’, אין להם אפשרות אחרת מלבד לשרוד דרך משא ומתן, ואם הם תוקפים או עושים צעד עוין מאוד גדול, אז הם מציבים את עצמם בסכנה קיומית”.