בני גנץ הצליח להסביר איך זה שנתניהו עדיין נשאר בשלטון

אז קמפיין של שמאל רדיקלי אין כאן, אבל אין זאת אומרת שגנץ לא פגע באחת הנקודות הכואבות של מי שמתיימרים להיות אופוזיציה מול נתניהו.

היכולת של נתניהו לנצח בעימותים פוליטיים ולצלוח משברים שהיו מרסקים כל ממשלה אחרת היא מרשימה, אבל רק עד שמבחינים שהוא משחק על מגרש ריק, כלומר בלי יריב אמיתי.
רוצה לומר, לא צריך להיות ערן זהבי כדי לכבוש 30 גולים בעונה בשעה שהקבוצה היריבה, במקום לרדת לגליץ' מתווכחת על צבע החולצה.

גם מי שסבורים שימי נתניהו יירשמו בדברי הימים לדיראון עולם, לא יכולים שלא להושיב על ספסל הנאשמים, מלבד נתניהו עצמו, את כל מי שהתיימרו להנהיג את המחנה שקרא עליו תגר.

לו היה נכשל נניח, שמעון פרס לבדו – ניחא, אפשר היה להדביק לו את תדמית הלוזר הנצחי ולהמשיך הלאה.

לו זה היה קורה רק במשמרת של עמרם מצנע, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ או אבי גבאי – אפשר היה להאשים את מפלגת העבודה, שהדבר היחידי שהיא מצליחה לשמר הוא תדמית "המערך" השנוא (שלא לומר מפא"י ההיסטורית).

אילו היה מדובר בכישלון של בוז'י וציפי, כפי שכינה אותם נתניהו בזלזול, אפשר היה להאשים את היעדרה המוחלט של כריזמה בקרב שני אלה. רק שדרכו של נתניהו להנהגת ממשלתו השישית הותירה בצדי הדרך, מלקקת את פצעיה, גלריה מכובדת של אישים.

היא כוללת, בין היתר – מרמטכ"לים לשעבר כמו בוגי יעלון וגבי אשכנזי, דרך מטאורים פוליטיים כיאיר לפיד ואפילו מי שמאגפים אותו מימין כמו אביגדור ליברמן. אנשים שהדבר המשותף היחיד לכולם הוא שבשלב כלשהו ראו – וחלקה עדיין רואה – עצמם כמנהיגי ה"גוש".

ומכיוון שכך, אין אלא להסיק שהבעיה אינה ספציפית בכל אחד מגלריית השמות הנ"ל, אלא בגוש עצמו. אם לחדד את הדימוי, הרי שכאשר אדם נכנס למלון, לא מרוצה מהחדר שקיבל ומבקש להחליפו, הרי שאפשר להסיק שיש בעיה בחדר. כאשר הוא עושה זאת בפעם השלישית, אפשר להסיק שהחדרים הם בסדר גמור והבעיה היא באופיו של אותו אדם.