בנימין נתניהו, עד מתי תמשיך לספר לנו שאנחנו מנצחים?

מישהו משקר לנו, חברים ותכף ננסה לגלות גם מי. צה"ל אינו מתמרן בעזה ולא נלחם נגד חמאס. כלומר, בואו נעמיד דברים על דיוקם: יש נוכחות צבאית של צה"ל בעזה, יש תקיפות – בעיקר מן האוויר וכן שליטה בתנועות של אנשים ומטען (גם אם לעתים מדובר בשיירת כוחות הצלה. אופס, קורה), אבל מלחמה במובן הקלאסי של שני צדדים שיורים זה על זה? לא ממש.

כל מי שהיה חייל בעזה אי פעם – והזיכרון האישי שלי מרחיק עד לימי האינתיפאדה הראשונה, יודע שאי אפשר "לתמרן" כאשר מולך אויב חמוש ונחוש, אלא מתוך ידיעה ודאית כי הדבר יעלה בחיי אדם. בעיקר שלהם כמובן (כן ירבו), אבל למרבה הצער גם שלנו.

אז למי יש אינטרס לשוות למה שקורה בימים האחרונים של עזה מראית עין של "מלחמה"? בתור התחלה לראש הממשלה, שר הביטחון וחבריהם, שאוהבים לדבר גבוהה על נחישות, אבל בתכל'ס מעדיפים שלא לעשות כלום.

אחר כך גם לחבריהם מימין, שלהם יש רצון להראות כאילו רק בזכות התעקשותם על המשך הלחימה – ולא חלילה על עניין שולי כהצלת חיי החטופים – זו התחדשה במלוא עוזה. רק שכמה זמן אפשר למשוך את הבלוף הזה?

מה שמטריד במיוחד, עוד בטרם ניגשים לפרטים, הוא שיתוף הפעולה המלא מצד ראשי הצבא. לצה"ל יש יכולות לכבוש את עזה בתוך יומיים, שלא לדבר על הפצצות שישמידו כל התנגדות (למרבה הצער גם את החטופים) בתוך דקות. למה הוא מסכים לשתף פעולה עם מצג השווא הזה? לא ברור.

אולי מתוך רצון להצדיק את תקציבו, אולי כדי להגביר את הלחץ לעוד מתגייסים ועוד ימי מילואים, אולי ההנהלה החדשה פשוט לא רוצה להסתכסך עם הדירקטוריון החולה שלה. מה שברור הוא שצמרת צה"ל המתחדשת, גם אם אינה שותפה מלאה לאינטרסים הפוליטיים של הממשלה שאת הוראותיה היא ממלאת, כבר פחות עומדת על שלה.

שוב ראויים לגנאי מיוחד עמיתינו, הכתבים הצבאיים, שאוכלים פירורים מידו ומזרועו הארוכה של צה"ל ומפמפמים אותנו בחצאי אמיתות הגרועים מבדותות. כן, גם הם לא למדו מאום מהאסון הנורא שפקד אותנו בשל תקשורת שהפכה מכלב שמירה לכלב שעשועים.