בנימין נתניהו ועסקת החטופים שפוגשת אותו בנקודה הכי רעה

בדבר אחד טרם נגענו, בעניין עצמו. אולי נמאס כבר להזכיר שמדובר באזרחים ישראלים שנחטפו מביתם, חלקם עוד לפני שהקיץ לבוקר של שבת וחג. אחרים לחמו עד שנפגעו ונחטפו פצועים מעל משמרתם.

נמאס אבל מוכרחים. כי אם יש משהו מאוס יותר הוא רק הבעת דאגה לחטופים, עם הוספה של "אבל" במשפט הבא.

אין ספק שהאינטרס הטהור של ישראל, מבחינת מונחי הכרעה, היה כבר מהרגע הראשון להילחם כאילו אין חטופים. כאן נכנסה לתמונה הנשמה הישראלית שאמרה משהו כמו: לא להתחשב באחינו הוא ויתור על נשמת אפה של הישראליות.

כלומר: מוטב לנו לקיים מצוות פדיון שבויים גם אם המחיר הוא הישג (ולו זמני) לחמאס. כי לדאוג לגורל החטופים פירושו לא לפעול למען שחרורם כאשר זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הצבאי, אלא להפך – דווקא כשיש אפשרות (נניח) להכריע את חמאס, אבל ישראל בוחרת להציל את חייהם.

לא מדובר בהתייפייפות הנפש: מדובר בדיוק בדבר היחיד אולי שעוד מפריד מוסרית בינינו לבין האויב. כמו בפעולה מבצעית שבה הולכים לחלץ פצועים גם במחיר סיכון לוחמים ששרדו את ההסתערות האחרונה.

מי שלא מבין את זה לא מבין כלום בחברות, בערבות הדדית, באחוות לוחמים – ואולי אין זה פלא שמי שבלם עסקאות בזו אחר זו (כפי שהתגאה בן גביר) היא ממשלה שרוב חבריה לא שירתו כלל בצה"ל או לא שירתו שירות קרבי.

אותו דבר חמקמק שלומד כל לוחם חי"ר או סיירת כבר מתחילת הטירונות: תחטוף שברי הליכה, תתייבש, תצרח בלחש מרוב כאב, תרגיש את חוליות גבך מתפוצצות, תרגיש איך הגרביים מתמלאות בדם, אבל אל תוריד את האלונקה מהכתף – כי מה שאתה נושא עליה אינו חייל שלוהק למסע כפצוע, אלא את כל ערכי מדינת ישראל. ממש כך.

אז מה הפלא שצמד המשתמטים שמייצגים, אוי לבושה, את הימין הישראלי הם אלה שמבקשים לפרוש? מה הם יודעים כבר על לסחוב אלונקה?

נניח למשתמטים ונביט אל נתניהו פוסע, שלא מרצונו, אל צומת "טי": מתפלל שיקרה לו איזה נס, שחמאס ישתגע לגמרי ויטרפד את מה שנראה גמור, שטראמפ יסתבך באיזו שערורייה (זוכרים את מוניקה לווינסקי ובילי קלינטון?), אולי שסמוטריץ' יתברר שוב כנער הגומי של הקואליציה…

אלא שגם הוא יודע שאפשר שכל אלה לא יסייעו לו להינצל הפעם מהגעה לצומת שאין בה פנייה ימינה אלא במחיר הפקרת ישראלים ויהודים אל מותם בייסורים, פשע שלא ייסלח גם בעיני רבים מבוחריו שלו.