בלי 7 באוקטובר – המלחמה עם איראן הייתה שונה

ההבנה של גודל הסכנה הנשקפת מן המטורפים הללו, והם אכן מטורפים, חדרה גם לרבים במערב, שעד לפני 7 באוקטובר לא ממש הבינו עד הסוף את מהותה וטיבה. כשצפו בסרט הזוועות, וראו שמה שמוקרן מול עיניהם אינו איזו פנטזיית אימה הוליוודית, אלא מה שהתרחש "על אמת", לראשונה אולי קלטו את דרגת השיגעון שמניעה את האנשים הללו.

פתאום הם התחילו להתייחס ברצינות לדברי האייתוללות על חיסול המערב ועל כך ש"אמריקה היא השטן הגדול שיש להשמידו". הם הבינו שכאשר האיראנים עובדים על פיתוח טילים בליסטיים שיהיו מסוגלים להגיע לניו יורק, הם אכן ירכיבו עליהם בבוא היום פצצות גרעיניות; שהם ידרשו אז מאמריקה להיכנע לתכתיביהם, ואם זו לא תיכנע, הם אכן ישליכו על ניו יורק או על וושינגטון פצצה. האפשרות הפכה למוחשית, אמיתית וקרובה.

מכאן באה ההתקפה של אמריקה על איראן ביומה האחרון של המלחמה, ומכאן באה אמירתו של שר החוץ הגרמני, שישראל "עושה את העבודה המלוכלכת בשבילנו". באיזו מידה ההבנה הזו תוטמע אצלם? אין לדעת. אבל בלי 7 באוקטובר, המלחמה שהייתה לנו עם איראן לא הייתה מתרחשת כפי שקרתה. גם כי אנו, ובכלל זה הממסד הביטחוני שלנו, החלפנו דיסקט בנוגע להכרח שלא לחכות ולהכות ללא שיהוי, ובכל העוצמה, באויבי הנפש שלנו. וגם כי אמריקה – לפחות אמריקה, אם לא ארצות אחרות במערב – הבינה שיש כאן סכנה ממשית לעצם קיומה.

בכיבושים המוסלמיים של העמים "הכופרים", מאז שיצאו המוסלמים מערב הסעודית לפני יותר מ־1,400 שנה למימוש מטרה זו, הם במכוון השתמשו במעשי זוועה נגד אוכלוסיית העם הכופר כדי להטיל עליו מורא גדול וכביר ולדכא בו כל רוח של לחימה והתנגדות. כך הם גם עושים בזמנים מודרניים. אלא שזה לא תמיד מצליח להם. כמו שהם נוכחו לדעת עכשיו, התגובה למעשיהם יכולה להיות הפוכה ממה ששיערו.

הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי.