חיל האוויר האמריקאי מקדם בימים אלה פיתוח של פצצה מתקדמת חדשה לחדירת בונקרים, שתחליף את הדגם הנוכחי שנוסה בהצלחה בתקיפה האחרונה באיראן, כך דווח לאחרונה בערוץ א-שרק הסעודי. הפצצה החדשה, המכונה "הדור הבא של פצצות חודרות מיגון" (NGP), מגיעה בעקבות השימוש המבצעי הראשון בפצצות ה-GBU-57/B במהלך מבצע "פטיש חצות" נגד מתקני הגרעין האיראניים.

במהלך התקיפה באיראן, מפציצי החמקן B-2 הטילו 14 פצצות חודרות בונקרים – 12 על מתקן ההעשרה התת-קרקעי בפורדו ושתיים נוספות על המתקן בנתנז. היה זה המבחן המבצעי הראשון של "פצצת החדירה המסיבית" (MOP) שפותחה במיוחד לחדירה לעומק האדמה ופגיעה במתקנים מוגנים במיוחד.

על פי מסמכי התקשרות שפרסם חיל האוויר האמריקאי בפברואר 2024, הפצצה החדשה תשקול כ-22,000 ליברות (כ-10 טון), קלה יותר מהדגם הנוכחי שמשקלו 30,000 ליברות (כ-13.6 טון). ההקטנה במשקל נועדה להתאים את הפצצה למפציץ החמקן החדש B-21 Raider, שצפוי להחליף את מפציצי ה-B-2 הוותיקים.

בניגוד לפצצה הנוכחית, שמופלת בכוח הכבידה בלבד, הדגם החדש עשוי לכלול מנוע שיאפשר שיגור ממרחק בטוח יותר. זו תהיה התקדמות משמעותית, שכן כיום המפציצים נדרשים לטוס קרוב יחסית למטרה כדי להטיל את הפצצה הכבדה – דבר המסכן אותם מול מערכות הגנה אווירית מתקדמות.

אחד החידושים המשמעותיים בפצצה החדשה הוא מערכת ההנחיה המדויקת במיוחד. הדרישות המבצעיות קובעות דיוק פגיעה של 2.2 מטרים ב-90% מהמקרים, גם בתנאים שבהם מערכת ה-GPS מושבתת או מופרעת. רמת דיוק זו עולה בהרבה על הפצצות המדויקות הסטנדרטיות בארסנל האמריקאי, שטווח השגיאה שלהן יכול להגיע ליותר מ-30 מטרים ללא GPS.

הפצצה החדשה תצויד גם בנפצים מתוחכמים שיאפשרו לה "לחוש" כאשר היא חודרת לחללים תת-קרקעיים ולהתפוצץ בנקודה האופטימלית. יכולת זו קריטית במיוחד בתקיפת מתקנים תת-קרקעיים מורכבים, שעליהם אין תמיד מידע מודיעיני מלא על מבנה הקומות והחללים הפנימיים.

בניגוד לפצצה הנוכחית, שפותחה במהירות כמענה דחוף לאיומים מתפתחים, הפצצה החדשה מתוכננת כחלק ממערכת נשק ארוכת טווח שתכלול בעתיד מספר גרסאות למטרות שונות. חיל האוויר האמריקאי מתכנן לקבל אבות טיפוס ראשונים בתוך 18 עד 24 חודשים.

פצצת ה-GBU-57/B הנוכחית, שנמצאת בתהליך הוצאה הדרגתית משירות, היא החימוש הקונבנציונלי החודר החזק ביותר בארסנל האמריקאי. היא כוללת ראש קרבי במשקל של כ-5,000 ליברות (כ-2.3 טון), המהווה כ-20% ממשקל הפצצה הכולל. היא מסוגלת לחדור עשרות מטרים לתוך האדמה או דרך שכבות בטון עבות לפני שהיא מתפוצצת.

הצורך בפצצות חודרות מיגון מתקדמות הולך וגובר בעולם לנוכח המגמה העולמית של בניית מתקנים אסטרטגיים עמוק מתחת לפני האדמה. דוגמה בולטת היא הקומפלקס הצבאי התת-קרקעי הענק של סין ליד בייג'ינג, שמשתרע על שטח של 1,500 אקרים וכולל רשתות פיקוד ושליטה מבוצרות. בנוסף, סין בנתה בשנים האחרונות יותר מ-320 מתקנים תת-קרקעיים מבוצרים לטילים בליסטיים בין-יבשתיים.

מומחים צבאיים אמריקאים מעריכים כי במקרה של עימות עתידי עם מעצמות כמו סין, ארה"ב תצטרך יכולת לתקוף מתקנים תת-קרקעיים מבוצרים בנשק קונבנציונלי מדויק, ללא צורך בשימוש בנשק גרעיני. הפצצה החדשה נועדה לספק מענה לצורך אסטרטגי זה.

בתוך כך, איראן ממשיכה לשדר מסרים מאיימים כלפי ארצות הברית וישראל, תוך הצהרות מתריסות על יכולותיה הצבאיות. בכירים איראנים טוענים באופן מפתיע כי המדינה מסוגלת לעמוד בפני "מתקפות טילים יומיות במשך שנתיים", טענה שמומחי מודיעין מערביים מטילים בה ספק משמעותי, כך דווח ברשת פוקס ניוז.

גנרל אברהים ג'בארי ממשמרות המהפכה התבטא בראיון לסוכנות הידיעות האיראנית "מהר" ואמר: "המחסנים, בסיסי הטילים התת-קרקעיים והמתקנים שברשותנו עצומים עד כדי כך שטרם חשפנו את רוב יכולות ההגנה שלנו". לדבריו, "גם אם נשגר טילים על ישראל וארה"ב מדי יום במשך שנתיים, המתקנים שלנו לא ייגמרו".

אולם ניתוח מודיעיני ממקורות גלויים מצייר תמונה שונה לחלוטין. על פי הערכות מודיעין, איראן ספגה אבדות משמעותיות במלאי הטילים שלה. בתחילת העימות עמדו לרשות איראן כ-3,000 טילים ו-500 משגרים. עד לסיום המלחמה, בעקבות התקיפות הישראליות על מחסני נשק ומתקני ייצור איראניים, שאחריהן באו התקיפות האמריקאיות על אתרים גרעיניים – המספרים צנחו ל-1,000-1,500 טילים בלבד ול-150-200 משגרים.

דני ציטרינוביץ', מומחה לענייני איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי, מסביר כי איראן תתקשה מאוד להחליף את משגרי הטילים שאבדו לה. לדבריו, "ישראל תקפה כל מקום שבו האיראנים מייצרים טילים". הוא מעריך כי איראן עדיין מסוגלת לתקוף את ישראל בטילים, "אך לא במאות" כפי שהיה לפני העימות.

בנוגע לאיומים על ארצות הברית, מנתחים מסכימים כי הסיכוי לתקיפה ישירה נמוך ביותר. ציטרינוביץ' מעריך כי "תיאורטית, האיראנים יכולים לתקוף את ארה"ב באמצעות יכולותיהם בוונצואלה", בהתייחסות לשיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות, אך הוא מתאר אפשרות זו כ"רחוקה" ו"קשה מאוד" למימוש. סביר יותר שכל מתקפת תגמול איראנית תתמקד בנכסים אמריקאיים במזרח התיכון.

ג'אן קסאבוגלו, עמית בכיר במכון הדסון ומומחה לענייני צבא במזרח התיכון, מדגיש כי המתקפות הישראליות לא התמקדו רק במערך הטילים, אלא פגעו גם בתשתית הגרעינית האיראנית ובמערכי פיתוח נשק מתקדם. לדבריו, התוכנית הגרעינית האיראנית ספגה "נסיגה של שנים". ישראל התמקדה במיוחד בטילים הבליסטיים האיראניים לטווח בינוני, שרבים מהם מסוגלים להגיע למהירויות של "קרוב ל-10 מאך" ולבצע תמרוני התחמקות.

איום נוסף שעדיין פעיל הוא שלוחיה של איראן באזור, במיוחד המורדים החות'ים בתימן. קסאבוגלו מתייחס למידע מודיעיני חדש המצביע על כך שחברות לוויין סיניות מספקות לחות'ים נתוני מטרה בזמן אמת, מה שמאפשר להם לחדש את התקפותיהם הימיות בים האדום. "החות'ים הם השלוחה האיראנית היחידה שבאמת מדאיגה אותי", הוא מציין, בשל יכולתם לערער את יציבות נתיבי הספנות ולהרחיב את הסכסוך.

למרות שהעימות הישיר בין ישראל לאיראן הסתיים בהפסקת אש בתיווך אמריקאי, האזור נותר במתיחות גבוהה. בעוד מנהיגי איראן ממשיכים להתרברב ביכולות צבאיות לכאורה, מומחים מעריכים כי האבדות הכבדות בשדה הקרב, הפגיעה במתקני הייצור והנזק למערכות הנשק המתקדמות, הגבילו משמעותית את יכולתה של איראן לבצע מתקפות ממושכות ורחבות היקף.