ביום ירושלים: לצעוד עם הדגל ולערוך חשבון נפש

רגע לפני שירושלים עוטה דגלים ביום חגה, אני מציע שנעצור ונשאל: לאן פניה של המדינה הציונית שכה עמלנו לבנות ולטפח? מדינה שרואה מעל לכל את ערך חיי בניה ובנותיה שנחטפו באכזריות ועושה הכל להשיבם. וגם: מצעד דגלים אחר.

כילד, יום ירושלים היה אחד המועדים האהובים עלי. השירים, הסיפורים, הדגלים שהתנופפו. הרגשתי חלק ממשהו גדול, מרגש, קדוש, היסטורי. ממש כמו הילד ההוא עליו שר יזהר כהן, זה שרצה להתעורר בירושלים האחרת.

אבל ככל שנקפו השנים, גם יום ירושלים השתנה לנגד עינינו. היום, שנועד לחגוג את איחוד העיר, ואת שבירת החומות בין כל המגזרים השוכנים בה, הלך והפך למגזרי, ועבור רבים אף לסמל שלילי של פילוג וקרע. התוצאה היתה שישראלים רבים הפסיקו, במקרה הטוב, לתת משמעות ליום הזה בלוח השנה שלהם, ובמקרה הרע, אצל אחרים הוא הפך ליום לאומי שחלה לגביו מחלוקת.