הציר סין-איראן-רוסיה קרס ברגע האמת: אחרי שבמשך שנים האנטגוניזם המשותף שעוררה ארצות הברית הזין את איראן, רוסיה וסין, רבים הופתעו כאשר שתי האחרונות לא גיבו את איראן במהלך המלחמה עם ישראל בה לקחה חלק גם ארצות הברית, מה שמעיד על סדקים בציר האנטי-מערבי, כך טוען מאמר שפורסם היום (שני) במגזין "אטלנטיק".

במאמר נכתב כי לאחר התקיפה הראשונה של ישראל באיראן ב-13 ביוני, סין – השותפה החזקה ביותר בשלישייה האנטי-אמריקאית – הייתה צפויה לשלוח במהירות טילים קצרי טווח וציוד הגנה אווירית אחר לאיראן. כולם ציפו כי בייג'ינג תשתמש בכוח הדיפלומטי הגדל שלה כדי לבודד את ישראל ואת ארצות הברית, לדרוש כינוס חירום של מועצת הביטחון של האו"ם, ולהגיש החלטה המגנה את שתי הממשלות שתוקפות את בעלת בריתה של סין. במקום זאת, העולם גילה שאנטי-אמריקניזם יכול לאחד ברית רק במידה מסוימת.

לאחר שאמרה שהתקיפה הראשונה של ישראל היא "חוצפה" ו"הפרה של ריבונות איראן", בייג'ינג פעלה בזהירות והדגישה את הצורך בדיפלומטיה. שר החוץ הסיני וואנג יי נמנע מלגנות את פעולות ישראל בשיחה עם עמיתו הישראלי ב-14 ביוני, והנשיא שי ג'ינפינג המתין ארבעה ימים לפני שהכריז כי "סין מוכנה לעבוד עם כל הצדדים כדי למלא תפקיד בונה בשיקום השלום והיציבות במזרח התיכון".

לאחר שהפרלמנט האיראני הצביע על סגירת מיצרי הורמוז, דובר משרד החוץ של בייג'ינג הדגיש – במה שנראה כאזהרה לאיראן – כי המפרץ הפרסי הוא נתיב סחר עולמי חיוני לסחורות ואנרגיה, וקרא לשותפות "למנוע מהסערה האזורית השפעה גדולה יותר על הצמיחה הכלכלית העולמית".

במגזין מציינים כי בתקופות רגועות יותר, סין, כמו רוסיה, שמחה להשתמש באיראן ככלי ניגוח נגד ארצות הברית ובעלות בריתה. אבל כאשר המתיחות הופכת לעימות צבאי והיציבות העולמית בסכנה, תמיכה באיראן נראית כמו מהלך הרבה פחות הגיוני עבור בייג'ינג מאשר שימור יחסיה הכלכליים והדיפלומטיים עם המערב. התגובה המתונה של סין אינה רק מכה לאיראן; היא עשויה גם לרמוז על כך שהשותפות "ללא גבולות" המהוללת בין שי לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין עשויה לא להיות איתנה כפי שמוסקבה ובייג'ינג ניסו לנציג.

המאמר טוען כי לאיראן, רוסיה וסין יש אידיאולוגיות, משטרים פוליטיים ומטרות אסטרטגיות שונות. 

סין, לדוגמה, היא עורק החיים של איראן. היא רוכשת כ-90 אחוז מהנפט האיראני ומספקת חומרים וטכנולוגיות מרכזיים לפיתוח הנשק של איראן. עם זאת, יחסי הסחר חשובים פחות לסין, שמקבלת רק כ-10 אחוז מהנפט שלה מאיראן. בנוסף, לסין יש כלכלה גדולה פי 40, והיא עושה הרבה יותר עסקים עם ארצות הברית והאיחוד האירופי.

לרוסיה יש אינטרסים השונים באופן דומה מאלה של איראן, וגם היא נמנעה באופן בולט מלבוא לעזרתה של הרפובליקה האסלאמית. אבל סין, שנוקטה בגישה דומה כלפי איראן, כנראה לא משמחת את מוסקבה. למרות שיחסי מוסקבה עם בייג'ינג פחות עקומים מאלה עם טהרן, כלכלת רוסיה עדיין קטנה מגודלה של כלכלת סין. שליש מתקציב המדינה של רוסיה מגיע ממכירת נפט, וסין היא הלקוחה הגדולה ביותר ללא ספק. רוסיה תלויה גם באספקה ​​סינית למכונת המלחמה שלה.

במרץ האחרון שרי החוץ של מדינות ה-G7 כינו את סין "גורם מכריע המאפשר" את מלחמתה של רוסיה באוקראינה. אבל אם לקרמלין יתחילו להיגמר הכסף או החיילים, נכונותה של סין לחלץ את בת בריתה מוטלת בספק רב.

במאמר מציינים כי תגובתה של בייג'ינג למצבה הקשה של איראן צריכה לגרום למערב להרגיש אופטימי במידה זהירה. אם דונלד טראמפ סוף סוף ילמד להבחין בין התוקפן לקורבן – או לפחות יבין שפוטין שיחק איתו – נשיא ארצות הברית יוכל לתמוך באוקראינה ברצינות מבלי לדאוג הרבה לגבי הרחבת הסיוע של סין לרוסיה. כל עוד איראן ורוסיה ממשיכות לספק נפט זול ולגרום להתנגדות למערב ולבנות בריתו, הן משרתות את מטרותיה של סין. אבל לפחות לעת עתה, נראה כי בייג'ינג לא תתמוך באף אחת משותפותיה לכאורה אם הן יסכנו את האינטרס של סין ביציבות או את יחסיה הנרחבים והרווחיים עם המערב.