טלוויזיה
בזמן שרוני קובן מתמקד בסנסציה תקשורתית – מירי רגב מהדהדת מסרים
רוני קובן הוא אומן ה"פלאף" והרגש. מנינט טייב ועד לסאגות סוחטות דמעות, הוא יודע את העבודה. בשנים האחרונות הוא התיישב חזק בתאגיד, והפך לחביב הברנז'ה. ב־2017 החל להגיש את “פגישה". בתחילת הדרך התמקד בתוכנית בהצטיינות בשיחות עם אושיות תרבות, אבל אז זלג גם למחוזות אחרים: לעיתונות הארד קור ולפוליטיקה. אירח דמויות שההתמודדות איתן דורשת שליטה בפרטי פרטים ואגרסיביות. יכולות פחות חזקות אצלו. לשעטנז הזה היה מחיר כבד.
הבחנתי בזה כשראיין את אשת התקשורת והשחקנית צופית גרנט, אשתו לשעבר של אברם גרנט. הריאיון שודר זמן לא רב אחרי שפרסמנו ב"חשיפה" בקשת 12 תחקיר בן שני חלקים, שבו עלו טענות מצד נשים כלפי אברם. הוא הכחיש את הטענות. במהלך הריאיון סיפרה צופית שלא הייתה הופכת למליצת יושר של אברם, אם הדברים שהוצגו בתחקיר היו אמיתיים (אגב, אין לי טענות כלפיה, היא אם ילדיו, שבחרה להגן על בעלה לשעבר. לגיטימי). כך, במחי יד, ביטלה עדויות של נשים אמיצות שעברו פוליגרף, חתמו על תצהיר משפטי, והציגו הודעות והקלטות קוליות של אברם.
לדבריה, אברם לא ניצל, ולא כפה. לטענתה, אנחנו בתוכנית ידענו את זה. אזכיר לרגע רק חלק מהרקורד של התוכניות שלנו: עשרות כתבי אישום, מעצרים וחשיפות. ארבעה מהם, רק בשבועות האחרונים.
קובן הקשיב לצופית, ושתק. במשך כמעט שלוש דקות שבהן הפריכה את עדויות הנשים, הוא נדם. ואז ביקש להציג שאלה. רק אחת, התנצל, כי הנושא, כך הסביר, הוא שדה מוקשים. תירוץ מוזר. ברור שזה שדה מוקשים, זה תחקיר קשה. איזה מראיין נוגע בעניין כל כך טעון, ומאפשר חד־צדדיות, בלי להיכנס לעומק? קובן שאל על כך שעלה בתחקיר שחלק מהדברים שהוצגו, התרחשו בזמן שצופית ואברם היו נשואים. לא עניין אותו להתייחס לטענות המפורטות של הנשים, ולהתעמת על ביטולן בידי המרואיינת שלו. מהלך מסקרן, עיתונאי וראוי.
המראיין חיפש רכילות. בהמשך ביקש לברר מאין צופית מצאה את הכוחות להגן על אברם. כשהשאלה הזאת צפה, נזכרתי מיד באותם עיתונאים שזוכים לבוז מקצועי מהדהד אחרי שהם מבררים עם ראש הממשלה מניין יש לו כוחות לעמוד במתקפות תקשורתיות.
הסגמנט החריג הזה נמשך. צופית אפילו העבירה ביקורת ישירה על גרסת אחת הנשים שהתראיינו. וקובן? לא עצר לרגע כדי להציף את המורכבות של התנהלות כזו מצד אשתו לשעבר של נשוא התחקיר, כלפי מי שטענה שנפגעה. רק שוו בנפשכם מה הרגישו הנשים כשצפו בריאיון. לפני השידור הופעלו עלינו לחצים שלא נשדר. גם אחרי השידור עלו ניסיונות למזער ולהשתיק. קובן, במודע או שלא, הצטרף לכוחות הללו.
הופתעתי מהריאיון, וגם מהעובדה שהוא שודר בתאגיד בלי שאף גורם העיר, או דרש להעמיד איזשהו רף עיתונאי בסיסי בנושא כל כך רגיש. הסתבר שלא רק אני התאכזבתי, גם בעיתון “הארץ", שלא פעם הילל את קובן, תהו לגבי הרכות שהפגין.
עם השנים אני מבין שזו לא רכות. קובן יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא מכוון, להרגשתי, פחות לאמת, ויותר לרייטינג, ללייקים, ובעיקר, מנסה לרכוש את הערכת הברנז'ה. נדמה לי שהעובדה שנותנים לו בתאגיד לזלוג לתחומים עיתונאיים, היא חסרת אחריות, ויש בה נזק של ממש.
מירי רגב אצל רוני קובן: "ראש השב"כ יילך ב-10 באפריל" (צילום :באדיבות כאן)
דוגמה מצוינת: הריאיון עם השרה רגב
נזכיר שמדובר בשרת תחבורה שבמשמרת שלה נהרגו מאות בכבישים. יש מידע רב ונגיש על המחדלים. ראוי שבריאיון כזה היא תידרש לתת דין וחשבון במקצועיות ובלי הנחות. אבל רגב לא סתם הגיעה ל"פגישה". היא ידעה מה היא עושה. קובן נמנע כמעט לחלוטין מלעסוק מהותית במחדלים שהובילו למצב העגום.
לעומת זאת, הוא קפץ על הקלישאות שמחוללות לייקים והתפעלות בטוויטר אצל שונאי הממשל וקובעי הבון טון בברנז'ה, והתמקד בנושאים כמו: רעיית ראש הממשלה, מספר הפעמים שהיא צולמה בטקסים, בהשתלחות בבג"ץ, ראש השב"כ, ועוד אלמנטים טחונים לעייפה, שמסתיימים תמיד באותן מסקנות ומבוי סתום.
כדי להביך את מירי רגב, להוכיח איך היא דבקה במסרים מוכתבים על חשבון האמת, ובאיזו קלות היא מתבלבלת, הפך קובן את 7 באוקטובר לגימיק עם סלסילות ולוחות קאפה, וחגג את הרגעים שבהם נפלה בפרצופים נדהמים, שאנחנו כבר מכירים.
בחיאת קובן, אתה באמת הופתעת? הרי זו הייתה בערך הפעם המיליון שראינו את השרה אומרת דברים שאין לה ודאות לגביהם, שוגה או מסלפת, ומתבטאת בחריפות. אין חידוש. אין ערך. ובכללי, כמעט מדי יום חבר כנסת או שר משקר, מביך את עצמו ומפגין בורות. למדנו משהו? מה ההישג שראוי עבורו לבזבז כסף ציבורי? ומה ההצדקה שבגינה ניתנה לרגב במה כדי להפיץ פייק נוסף?
כשקובן עסק בתחקיר של רביב דרוקר על אודות השרה, הוא שוב, כמו במקרה גרנט, לא נגע בליבה, לא ירד לפרטים, ואפשר לשרה להשמיץ את העשייה העיתונאית ואת המקור העיתונאי שחולל את התחקיר. דז'ה וו.
בדו־קרב הכולל, רגב ניצחה. היא הצליחה להדהד מסרים ופייק שלא נערכו החוצה. ואף שהשרה, אם נודה על האמת, היא טרף קל (רגב אמרה בעצמה שזה הפך לספורט לתפוס אותה מועדת), כשהצליחה להעמיד טיעון, קובן התקשה להתמודד. פעם אחר פעם התברר שהוא לא ממש יודע איך לנסח שאלות המשך, שהוא חסר ידע וגמישות, מוכן רק לנתיבים שתכנת מראש, ומתקשה בניהול של דיון מעמיק עם טווח נשימה. כשהגיע לפינות מורכבות, ניסה לפתור את הפלונטר במחוות, שינויי קול וטיעונים פופוליסטיים.
באחד מהרגעים האלו, ענה לשרה בדאחקה – “אני רוב הזמן בפקקים". למרבה הצער, בסוף, זה היה אחד הדיונים הכי עמוקים שניהל איתה, על ההפקרות בכביש. למה? אולי כי זה כל מה שיכול היה לספק בשיח מקצועי, ואולי, כי זה לא יקבל ריטוויטים ותשבחות כמו הנושאים שמסעירים את הברנז'ה. הברנז'ה צורכת סחורה מאוד מסוימת, קובן יודע בדיוק מה היא, ואת זה כן הצליח להנפיק בשיחה עם השרה.
טוב יעשו בתאגיד אם יישרו את הפורמט, ויחזירו את קובן למחוזות שבהם הצטיין, כי כרגע כולם מפסידים מהעסקה החדשה הזאת, חוץ מרגב, שהעבירה שוב ושוב מסרים לבייס שלה. אם זה המצב, מי בכלל צריך לשלוט בתאגיד?
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
