בגין ואולמרט פעלו וישראל ניצלה, נתניהו היסס והביא מלחמה

בנימין נתניהו, לעומת זאת, הכיר את הסכנה האיראנית היטב. במשך שני עשורים הוא מזהיר מעל כל במה – בעצרות באו"ם, בקונגרס האמריקני, בתקשורת העולמית. הזיהוי היה נכון, האזהרות מוצדקות – אבל במקום לפעול ולתת מכה מדויקת בשלב מוקדם – הוא נבהל ובחר באסטרטגיית הכלה. בזמן שהוא נאם בפאתוס, איראן הקימה אימפריית טרור אזורית והפרוקסיז שלה, חיזבאללה, חמאס והחות'ים הלכו והתעצמו צבאית.

התוצאה הטרגית מלווה אותנו בשנתיים האחרונות. נתניהו שלא הפסיק להתריע מפני ראש התמנון, היה זה שאפשר לזרועותיו להתעבות עד שהפכו לאיום יומיומי על אזרחי ישראל. מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר לא נפלה מהשמיים. היא הייתה תוצר ישיר של אותה מדיניות דחיינות והכלה. 1,200 ישראלים נרצחו, 250 נחטפו ומאז ישראל שקועה במלחמה מתמשכת בעזה, כשהחטופים עדיין לא בבית. במקום לרוצץ את ראש הנחש בזמן אמת, אנחנו שקועים בשבע חזיתות עם אלפי טילים שנורו ונורים לעבר ישראל, עשרות מיליארדי שקלים שנשרפים ומיליוני אזרחים שמעבירים את הלילות שלהם בממ"דים ובמקלטים.

שלא נטעה לרגע, המבצע בשותפות עם ארה"ב באיראן הוא מרהיב טכנולוגית: מפציצי B-2, צוללות תקיפה שמשגרות טומהוקים, והשמדה מוחלטת של פורדו ונתנז. אבל גאונות טקטית לא מכפרת על כישלון אסטרטגי. ישראל מנהלת פעולת חירום יקרה שניתן היה למנוע לפני עשור במחיר נמוך לאין שיעור. ועכשיו, כשאיראן מגיבה בטילים לישראל ומכריזה על כל אמריקני במזרח התיכון כ'מטרה לגיטימית', אנחנו רואים את ההסלמה שהדחיינות ההנהגתית שלנו יצרה – מפעולה כירורגית ממוקדת לפני עשור – לסכנה של מלחמה אזורית ומדינה שלמה שמטווחת כבר למעלה משבוע בטילים רבי עוצמה.