ארז טיקולסקר ורן עצמון ממליצים על שווארמה, פלאפל ושניצל

השלט בחוץ קטן, קטנטן, זעיר. פונט שמתאים יותר לבדיקת ראייה מאשר למסעדה. רוצים לומר, מי שצריך לדעת איפה זה, יודע. מי שלא יודע, מגיע לו.

שמיל הוא שמו של אחיו של הבעלים הקודם, שהפעיל במקום עסק למפות ולאחר מכן מזנון; הוא נהרג בלבנון וזכה להנצחה שמכובדת עד היום, וזה יפה.

כשהגענו (מוקדם) היינו לבד. עד כדי כך לבד שהיה עלינו לברר עם אליהו, הבעלים, מבעד לזגוגית ובתנועות ידיים, אם המקום בכלל פתוח. הוא חייך, פתח את הדלת ותוך שניה גרם לנו להרגיש כי מסעדתו – ביתנו. ספוילר? לא נשארנו לבד הרבה זמן.

אז קוראים לו אליהו, הוא הגיע לארץ מסוריה, חלבִּי. המשפחה התיישבה בשייח' באדר ותוך זמן קצר עברה לקטמון. "אז אתה אוהד הפועל?", שאלנו וידענו את התשובה. "ברור, הלכתי למשחקים במגרש הישן". "ראית את בן רימוז'?". אליהו חייך.

הבת הגיחה מן המטבח עם שניצלים טריים. "איך קוראים לך?", שאלנו. "שמילה", היא ענתה. האמת שקוראים לה זהר. האבא ביקש שניתן לה את הקרדיט. האמת, לא היה צריך לבקש. כמה דקות במקום הקטן והנפלא הזה ומבינים שמדובר בעבודת צוות שמתקתקת כמו מכונה, במובן הכי טוב של המילה.

זהר למדה בישול ב"דן גורמה" והיא אחראית, יחד עם האבא, על השניצלים, על המנות הנוספות שמוגשות פה ("תפריט היום – כמו אתמול", גורס השלט), ועל בר הסלטים המרשים שכולל, מלבד חומוס-טחינה, חריף נפלא, ממרח שום משכר, עגבניות חתוכות דק עם לימון, עגבניות עם פלפלים חריפים, סלט ירקות מתובל לעילא ועוד.

ואז החל אליהו במלאכת ההרכבה ומיד הובן כי האיש הוא גם מקצוען וגם מאוהב בעבודתו. כל מריחה – חיוך, כל תוספת – מאור פנים.