"צעדים ראשונים" לא רק מתרחש ביקום מקביל, יש לו היגיון משלו. זה היגיון ילדותי ושטחי בצורה כמעט מטרידה, עם מעטפת סיקסטיז מתקתקה אבל נבובה ונטולת קונטקסט. אין בו להקות קצב ברוח התקופה, מתח בין הבורגנות התמימה של שנות החמישים לתרבות הנגד העולה או הפוסט מודרניזם המתחזק. גם לא הדהודים של המלחמה הקרה. אלה הקשרים היסטוריים שההצדקה היחידה להתעלם מהן היא "נו, זה עולם אחר" – אבל זה עולם שיש בו גם מקבילה לתוכנית של אד סאליבן ואמנות בסגנון של אנדי וורהול. הוא גם לא מחליף את הדברים האלה בהיסטוריה או מתחים חברתיים אחרים. באופן דומה, הגיבורים שלה הם ארבעה אנשים מפורסמים ועשירים שעד להופעת אותו איום קיומי הכול הלך להם, בסך הכול, די בסדר. כן, הגוף שלהם השתנה בדרכים מוזרות שהם לא מבינים עד הסוף, אבל הסרט פשוט מסרב להיות מוטרד מזה. עד שגלקטוס הגיע הכל פשוט קצפת ותותים, וגם אחרי בואו האתגרים החדשים מנוהלים בקלילות מפתיעה. הכול בסדר. בסדר מדי.

במאי הסרט מאט שנקמן קיבל את הג'וב אחרי שביים את אחד הכותרים היותר אהודים של מארוול מהשנים האחרונות, הסדרה "וונדהוויז'ן". במקום עלילת גיבורי-על סטנדרטית, הסדרה חשפה אותנו לעומקי נפשה של וונדה מקסימוף דרך שורה של מחוות לסדרות טלוויזיה אמריקניות מעשורים קודמים. יש לא מעט דימיון בין היצירות: שתיהן עוסקות במשפחה של גיבורי על, לשתיהן אסתטיקה נוסטלגית עם טוויסט פנטסטי ובשתיהן הטון מיושן, עליז וקיטשי במכוון, אבל בצורה לפחות מעט אירונית – השמחה כאן כמעט מעוררת רגשות אשם, כי הצופה הציני יודע שהיא עומדת להידרס על ידי המציאות.

"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" שומר על העליזות והבהירות הזו, במידה מסוימת, לכל אורכו. המציאות מציצה לרגעים פנימה, אבל בשום שלב לא מפשירה אותו. העובדה הזו מאפשרת לו להיות צפייה קלילה לעונת החמסינים, אבל אין בו שום ערך מוסף מעבר לזה. זה להיט קיץ סינתטי שהולך לגמרי על בטוח, ובהתאם גם כל הפגנת רגש של גיבוריו נראית מחושבת מדי, כאילו פותחה במעבדה. קורים בו דברים אפלים להחריד, אבל ההתמודדות איתם נאיבית, ילדותית, כמעט אגבית. לא התלהבתי במיוחד מ"וונדהוויז'ן", שגם בה המשחק והכתיבה היו מלאכותיים וסטריליים מדי עבורי, אבל כן הייתה שם תחושת אימה, כאב ואבל, שנעדרים כמעט לגמרי מ"צעדים ראשונים" אפילו ברגעים הכי מסוכנים שלו.