בשעה רבע לתשע ביום השלישי למלחמה קיבלתי הודעה בקבוצת הווטסאפ של הסטודיו בו אני מתאמנת עם הודעה לקונית שהאימון שנקבע לתשע וחצי יאוחר ברבע שעה. שעת קבלת ההודעה הייתה מאוחרת בחמש דקות משעת הודעת שיחרור של פיקוד העורף, אז גם דווחו תוצאות הירי של הבוקר, וכללו פגיעה ישירה במרחק חצי קילומטר מהסטודיו. איש לא התעכב על העניין. אפילו ביום שישי, בבוקר המבולבל שבו גילינו שישראל תקפה באיראן, קבוצת הזמנות הפרחים השכונתית רחשה כמדי כל שישי אחר והתריעה שמי שרוצה פיונים לשבת צריכה להזמין עד 11.

אז מה הקטע? באיזה קטע מלחמת איראן, שפרנסה 40 שנות סיוט קולקטיבי, מתרחשת לבסוף והופכת להפוגה קומית לרבים כל כך? התשובות מסתתרות כנראה בכל פסקה – אנחנו מיומנים, אנחנו עייפים מלפחד, אנחנו חמימים ומרימים במיוחד ברגעי משבר, והומור וחרדה הולכים טוב יחד, במיוחד אצל היהודים.

ואנחנו מתים לצחוק כבר כל כך הרבה זמן, אבל לא יצא לנו עוד כי עזה עדיין קורית וכשאיראן לא עושה עליה צל כל העיניים שלנו עליה. לא יצא לנו, כי אנחנו בוכים בכיכר כבר 114 שבתות. לא יצא לנו כי אנחנו זועמים, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו, כבר 130 שבועות. רק דמיינו את העולם שאחרי הסחרור הפרוע הזה שנסחפנו אליו. עולם שבו אנחנו זועמים, חרדים, צוחקים, בוכים, שותים, מחייכים, רק במידה סבירה והגיונית.