אצל עמנואל מקרון הכותרת היא העיקר

אך בעוד ההצהרות על זירות רחוקות נותרות בעיקר כותרות, הכרזתו על הכרה במדינה פלסטינית נוגעת בעצב חשוף בבית. היא נועדה לצרפתים, לא לפלסטינים. לקהלים שקולם מכריע כשהרחוב מבעבע. צרפת היא בית לקהילה מוסלמית גדולה, שעבורה העניין הפלסטיני הוא הזדהות אישית. עבורם, מה שקורה בעזה קורה גם בליון. בעיניו, זו הצהרה מתוחכמת של צדק וריבונות מוסרית. זוהי לא בריחה אלא חישוב פוליטי קר: מה שקנה לו תדמית פרו-אוקראינית באירופה, ומה שייחד אותו כמתנגד חריף למתווה האמריקני־ישראלי במלחמת עזה, הוא אותו מהלך שמעמיד אותו בעמדת הובלה בעיני קהלים ביתיים.

מקרון פועל לא מתוך עיוורון אלא מתוך תחושת עליונות תרבותית ופוליטית: הוא משוכנע שצרפת היא המצפן המוסרי של המערב, שהיא רואה לפני אחרים, וכשכולם שותקים – היא מדברת. לכן הוא דוחף את אירופה לכיוונים שהוא עצמו משרטט, גם כשבריסל נרתעת. הוא ציפה להתקפות הישראליות, אולי גם הסתמך עליהן. כשהוא מקבל גינויים מירושלים, ואזהרות מוושינגטון, הוא יודע שהוא הצליח לעורר את הסערה שרצה.

אולי לכן כמה פרשנים צרפתיים חזרו למושג "Présidence à la godille" – מנהיגות שחותרת בזיגזגים, נטולת מצפן אך שופעת סגנון. מקרון הפך לאמן הגודיי הבינלאומי: מפציע בקייב, מדלג לביירות, מכריז בניו יורק, ובתווך נושא נאום מוסרי בפריז. לא תמיד ברור לאן הוא חותר, אך התנועה מרהיבה.

הוא לא תמוה ומנותק. הוא מזהה את חולשתו הפנימית, והופך אותה לאסטרטגיה. אין לו רוב בפרלמנט, אבל יש לו פודיום. אין לו קואליציה יציבה, אבל יש לו מצלמה. נדמה שחזונו מתחיל רק כשנגמרת צרפת.