אסור לנו להתעלם מפערי האקלים בישראל

בשבוע שעבר פורסם דו"ח ה-BTR הראשון שהגישה ישראל לאמנת האקלים של האו"ם. התמונה שהוצגה מדאיגה: בקצב היישום הנוכחי, ישראל תשיג הפחתה של 19% בלבד בפליטות גזי חממה, רחוק מהיעד של 27% עליו התחייבה. פער זה מדגיש כי למרות ההצהרות הטובות, אנו רחוקים מלעמוד ביעדים שקבענו לעצמנו.

המשמעות היא פשוטה, ללא חקיקה מחייבת, תכנון ממשלתי כולל והשקעות משמעותיות, הפער יישאר ואף יגדל. זוהי קריאת השכמה למקבלי ההחלטות, לעסקים ולכל אזרח במדינה.

כמי שעוסק שנים רבות בתחום האחריות התאגידית, קיימות והערכות לשינוי אקלים, ברור לי שהמהלכים שהתחלנו בהם אינם מספיקים. ואילו בזמן שרבים מבינים יותר ויותר את המשמעויות של שינוי האקלים, כפי שבאו לידי ביטוי באירועי השריפות בלוס אנג'לס ובהרי ירושלים בשנה האחרונה, פערי האקלים הולכים ונפערים. נכון, השגנו הישגים משמעותיים: הפחתנו ב-43% את צריכת הפחם, העלינו את שיעור החשמל מאנרגיות מתחדשות מאפס ל-10% בשבע שנים, הרחבנו את הבנייה הירוקה ושיפרנו את מערך הדיווח והמעקב הממשלתי. אלו צעדים חשובים, אך קצב השינוי איטי מדי.

בחקר התחום, למדתי שהתמודדות אפקטיבית עם משבר האקלים דורשת פעולה בחמישה מישורים מרכזיים עליהם הרחבתי בין היתר בספרי החדש "אחריות תאגידית 2.0" היוצא לאור בימים אלו ממש, ובהם: חקיקה מחייבת דרך אישור סופי של חוק האקלים; הקצאת משאבים לרשויות המקומיות להיערכות לשינויי אקלים; גיבוש תוכנית לאומית לייעול השימוש באנרגיה; מעבר לתחבורה חשמלית תוך השקעה בתשתיות תנועה מקיימת; וחיזוק מערך המחזור והטיפול בפסולת.