אני לוחם, ציוני, אוהב ישראל – ואני מתבייש

מלחמת השבעה באוקטובר הסתיימה כבר מזמן. החטופים – ואני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה בניו יורק טיימס – היו אמורים לחזור כבר לפני חודשים רבים, עם ההסכם שהיה מונח על השולחן. אבל אנחנו ממשיכים כמו עיוורים, מובלים בידי עדר של חמורים שהתחפשו למנהיגים. נישאים על גלי הנקמה והטמטום. הורגים ילדים ונשים, ושולחים את ילדינו למות ללא כל תכלית.

את המלחמה הזו הפסדנו כבר בשבעה באוקטובר, ואנחנו מפסידים אותה שוב ושוב ושוב בחוסר ההכרה בהפסד ההוא. הגענו מאז להישגים מרשימים, בזירות אחרות. אבל בעזה – לא למדנו כלום מוויאטנם, מקמבודיה, מעיראק, מלבנון. את הטרור לא מנצחים בטנקים ובכוח עיוור.

רוב ערוצי התקשורת בישראל, בעיוורונם, מעדיפים לכבות את המצלמות ולא להראות לאזרחי ישראל את המציאות שמעבר לגדר. כאילו אם יתעלמו ממנה היא תיעלם. אבל בכל העולם רואים את האיוולת. רואים את הכוח המופרז, שגם הוא לא מועיל.

בשבעה באוקטובר יצאנו למלחמה מהמוצדקות בהיסטוריה, ובהיעדר אסטרטגיה ומטרות ברות קיימא – הפכנו אותה למלחמת הרג באלפי ועשרות אלפי חפים מפשע. ילדים,זקנים, אמהות. כן, בדיוק מה ש"הם עשו לנו".

כישראלי שאוהב את האדמה הזו. שאוהב את השפה הזו. שמאוהב בתרבות הזו. ישראלי ציוני, שהמדינה הזו היא חלק מהזהות שלו, אני מסתובב בעולם ומתבייש. גם מפני שאני מכיר במציאות ורואה אותה, וגם מפני שאני רואה בעיניהם של כל האנשים שמכירים אותי מה הם חושבים עליי, מה הם חושבים עלינו כמדינה. מבחינה אסטרטגית, זה אסון בסדרי גודל שלא הכרנו – כמו השבעה באוקטובר, רק עם השלכות לעוד הרבה מאוד שנים קדימה. אין דרך שישראל כמדינה, והאזרחים שלוקחים חלק במעשים הללו, לא יידרשו בסופו של דבר לשלם, גם אם זה ייקח זמן. העולם הנאור רואה, הפנקס פתוח והיד רושמת.

ואני, לא נותר לי אלא להתבייש ולהתחנן: מספיק. די. בואו נגמור עם זה. נחזיר את החטופים, נפסיק להקריב את ילדינו. נתחיל את מלאכת השיקום, תוך שאנחנו גודעים את שורשי הטרור, בכל פעם שינסה להרים ראש. בואו נחזור להיות מדינה של צדק, לא של נקמה. של מוסר ולא של הסברה. אחרת לא תישאר לנו מדינה.

הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין