"אם אין אני לי, מי לי": כך ניערך נכון – ונחזק את הקהילה

אז איך נפעל?

נסתכל פנימה – ונדאג לעצמנו.
שלב זה נועד להחזיר לעצמנו את תחושת השליטה:
לוודא שהתרופות מונחות במקום, שהבדיקות נעשות, שהיום לא עובר רק מול החדשות.
גם יציאה להליכה קצרה של 10 דקות או שיחה קטנה עם אדם קרוב או שכן – יכולות לעשות שינוי גדול בתחושה.

מפגש קבוע, גם אם למשך קצר, מחזיר את תחושת הקצב ומחבר אותנו מחדש לעולם שמחוץ למחשבות.

הקהילה היא אנחנו – להיפתח החוצה ולהיות חלק

אחד הדברים שהכי נפגעים בזמני חירום הוא הקשר האנושי.
המרחק, הדאגה וההסתגרות לעיתים משאירים אותנו לבד, גם כשאנחנו מוקפים אנשים.
אך עלינו לזכור שלצד היכולת לקבל, יש לנו גם מה לתת לאחרים – אם אתם רואים שכן, חבר, קרוב משפחה שעדיין מתמודד עם עצב, הסתגרות או קושי לתפקד, דווקא עכשיו זה הזמן להשתמש בכוחות הפנימיים שלנו ובניסיון החיים שצברנו – אנחנו יכולים לעזור, לשתף, לעודד, ולעשות מחוות אפילו קטנות – לפעמים מספיק להגיד "בואי איתי לפעילות", או "לא התראינו הרבה זמן, בוא ניפגש".
לפעמים כל מה שאדם צריך הוא לדעת שלא שכחו אותו. שהוא חשוב. שהוא חלק.
טלפון, מפגש, ליווי למכולת, שיחה קצרה – כל אלה הם אבני בניין של קהילה בריאה.