למרות שהוא מצהיר, ככתוב, על הסתייגותו מההשוואה, מה שמתאר אלי-ה כהן הוא כרוניקה של חיים במחנה ריכוז, במחנה השמדה, כזה שבו נואשים כמעט מכל תקווה זולת לשרוד עוד דקה, עוד שעה, עוד יום, לזכות ולראות את הבוקר שלמחרת. למה? לפעמים אפילו לשורד עצמו לא ברור.

59 בני אדם נותרו בשבי, על פי כל ההנחות, 24 מהם עדיין בחיים, כאשר הדגש הוא על המילה "עדיין". מה עובר עליהם אפשר ללמוד מהעדויות המפורטות של אלי-ה כהן וחבריו. זה היה מספיק קורע לב לכשעצמו, אבל כאשר חושבים על כך שגורמים בלשכת ראש הממשלה חיבלו לכאורה במשא ומתן להשבתם, הדם רותח.

הרי אין איש שחושד במקבלי ההחלטות כי הם אינם רוצים שהחטופים ישובו. הטיעון של המתנגדים לעסקה לא היה חלילה שהם אינם רוצים בשחרור החטופים, אלא מחויבים קודם כל להדברת חמאס. הנימוק שלהם לכישלון המאמצים לשחרורם היו שחמאס הוא הסרבן.

כמה פעמים נשלחנו, התקשורת והציבור, על ידי אנשי לשכת ראש הממשלה כדי לשמוע את האמריקנים ולהבין שהמשא ומתן תקוע רק בגלל חמאס? עכשיו מתעורר חשד מצמית לפיו מתוך הלשכה עצמה חיבלו בו. איך? בכך שבכל פעם שהמצרים הניחו איזה מתווה, הציגו איזה אור בקצה המנהרה, היה, לכאורה, מי שפעל מתוך הלשכה החשובה בישראל כדי לסכל אותה.

פלילי? לא פלילי? מה זה בכלל משנה – אם זה נכון, הרי שמדובר באחד הפשעים המוסריים הנוראיים ביותר שאפשר לבצע: יושבים אנשים, משתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש (לפחות על פי הידוע כעת) וממוססים, אם לא ישירות אזי לפחות במשתמע, את סיכוי אחיהם החטופים לראות אור יום? דנים אותם ליממה אחר יממה של גידופים, השפלות, מכות ועינויים. כל זה כמובן אינו נהיר די צרכו, עדיין דורש בירור מעמיק, עדיין טעון בדיקה – ואתם יודעים מה? הלוואי שיתברר שיש פה איזו טעות, שנפלה כאן אי הבנה, כי אחרת המסקנות הן נוראיות באמת.

אני לא חושד בנחקרים שפעלו בכוונה כדי להותיר את אחיהם בשבי, אבל גם אם זו הייתה המשמעות העקיפה של מעשיהם, יש כאן מחדל נוראי. מחדל נוראי של העושים במלאכה, אבל גם מחדל נוראי של מי שלא מכיר, לא ידע, לא שמע, של מי שלא משכו בדש מעילו.