אירוויזיון, תוצאות האמת: אז האם האירופים אוהבים אותנו?

יהיה מי שיאמר שעם ישראל יהיה עם ככל העמים, רק ביום שבו נפסיק לבקש לגיטימציה מהגויים. זה אולי נכון, אבל מאחר שהעת הזו טרם הגיעה, אנחנו נוטים להתייחס לכל זכייה באירוויזיון, ביורוקאפ, יורוליג או כל תחרות בינלאומית אחרת, כולל תחרויות יופי, ברגשות מעורבים:

מצד אחד אנחנו כמהים לחיבוק וקבלה מהעולם. מהצד השני הניצחון הוא אצבע בעינם של הגויים, בטח כשמדובר באירופים, גם ערש האנטישמיות הישנה וגם יבשת שמובילה, בהכללה, קו ניצי נגד מדינת היהודים.

ובכן, על פי הצבעת הקהל, מצבה של ישראל הוא טוב בהרבה ממה שהיה נדמה לנו. זו לא הפעם הראשונה שבה זה קורה – גם באירוויזיון שעבר חזינו בפער כמעט בלתי נתפס בין הצבעת הקהל לזו של השופטים. הפעם זה היה ברור אפילו יותר – מדינות שחבר השופטים בהן התעלם מישראל או זיכה אותה בניקוד נמוך, העניקו – על פי הצבעת הקהל, את אותן "דוז פואה", שיובל רפאל מיהרה לתרגם ל"עם ישראל חי".

הטור הזה אינו מתיימר להכריע בעניינים מוזיקליים, אבל הפער הלא סביר בין עמדות ה"ממסד" בכל מדינה, לבין עמדות הציבור הרחב, מתחנן לפרשנות.

לו היה מדובר בסטייה של כמה אחוזים, ניחא – רק שפה יש (שוב, בהכללה) מה שנראה כניסיון ממוסד למחוק את ישראל מקהילת בני התרבות המערבית, מול חיבוק חם שהיא, כלומר – אנחנו, מקבלים מהאדם הפשוט ברחוב. איך אפשר להסביר פער שכזה?

ראשית נתייחס למוזיקה, לא בכלים מקצועיים אלא על פי הצבעת הקהל שמוכיחה שקרן פלס עשתה עבודה טובה ויובל רפאל הגישה אותה בביצוע נהדר – כך סבורים קוב צופי האירוויזיון שטרחו להצביע. כלומר, מבחינה מוזיקלית, גם אם מנסים שלא להשתמש בסופרלטיביים שמאלצים מדי, עסקינן בשיר מוצלח. אז איך השיר הזה, שהצליח להתחבב על הצופים והמאזינים כבר משמיעה ראשונה, כלל לא נספר על ידי השופטים?