המזרחן ואלוף-משנה (מיל’) ד”ר משה אלעד, סבור כי “מלחמת 12 הימים” שינתה לחלוטין את מאזן הכוחות האזורי והותירה את איראן מוחלשת, מורתעת ובבידוד גובר. לדבריו, הפגיעה הקשה בתשתיות, במדענים ובמערכי השליטה של טהרן לא רק בלמה את תוכנית הגרעין – אלא גם ערערה את יציבות המשטר.

בריאיון ל”מעריב” מסביר ד”ר אלעד כי ערב הלחימה שאפה איראן “להגיע עד סף יכולת ייצור פצצה (high-enriched uranium), או כפי שבאמ”ן מכנים זאת ‘מדינת סף גרעינית’ – מבלי להכריז על כך רשמית, כך שתוכל להשתמש ב’איום סמוי’”. אלא שלדבריו, הניסיון נכשל: “כיום היא בפער עצום מהיעד: איראן קיוותה להניף קלף גרעיני – אבל איבדה שליטה טכנית ודיפלומטית”.

לטענתו, הגישה האיראנית הייתה להשאיר את סוכנות IAEA “על אש קטנה”, ולשתף פעולה חלקית בלבד, מתוך תקווה לסחוט ויתורים מהמערב – דוגמת הסרת סנקציות ושחרור נכסים מוקפאים – בתמורה להקפאות זמניות בפיתוח הגרעין. אולם לדבריו, המלחמה טרפה את הקלפים: “ללא כל ספק המלחמה הנ”ל השביתה את תוכנית הגרעין האיראנית לפחות ל-18 עד 24 חודשים, אך היא מנסה שוב להעשיר תחת פיקוח אפסי וללא ביקורת. גם מחלקת המדינה בארה”ב והפנטגון מעריכים שהפגיעה בתשתיות האטומיות עצרה את תכנית הגרעין הלא-מדיני של טהרן למשך כשנתיים לפחות”.

למרות זאת, לפי ד”ר אלעד, דו”חות סאב”א ומקורות נוספים מצביעים על כך שטהרן מאיצה את קצב ההעשרה: “למרות המכות שהונחתו עליה, איראן מאיצה את העשרת האורניום ל־60% ומחזיקה במלאי של כ־409–410 ק”ג שביכולתם להסב לכ־233 ק”ג תוך שבועות, השווה לערך תשע פצצות אם יועשרו ל־90%”. הוא מדגיש את אובדן השליטה של הקהילה הבינלאומית: “ראש IAEA, גרוסי, שאיבד את השליטה על איראן, הזהיר כי איראן תוכל להמשיך להעשיר בתוך חודשים, למרות הפגיעה, ומדגיש שהחשש מכוון לאובדן גישה ובקרה על מתקני העשרה וטכנולוגיות קוונויר (מרכזי העשרה)”.

לשאלת השפעת התקיפות על ההרתעה האיראנית, השיב ד”ר אלעד: “הרתעה גרעינית לא מומשה, בגלל תקיפות ישראל וארה”ב, מערך המדענים נפגע קשות: לפחות 11 מדענים בכירים, היסוד המדעי של הגרעין באיראן, חוסל. באיראן זה קריטי כי קשה יהיה ל’גדל’ מדענים חדשים בטווח זמן קצר. והשליטה במשא ומתן עם אירופה וארה”ב אבדה לה כמעט לגמרי – כי כרגע אין דיאלוג עם ארה”ב, אלא רק עקיף עם אירופה. לסיכום, ניתן לומר ש’במלחמת 12 הימים’ איראן גילתה את גבולות כוחה”.

גם בתחום הביטחוני נרשמה נסיגה: “איראן ניסתה להשיג את היעד העיקרי בתחום זה שהוא הרתעה אזורית וחזית אחידה. היא תכננה את חיזוק משמרות המהפכה (IRGC) ככוח אזורי: בתימן, עיראק, סוריה, לבנון. היא שקדה על הרחבת התיאום עם חזבאללה, חמאס, חות’ים כדי לאיים מצפון ומדרום על ישראל. היא ניסתה לשקם את מערכות כטב”ם וטילים לרמה שמרתיעה את צה”ל והאמריקאים”. אלא שבפועל, לדבריו, “משמרות המהפכה איבדו לפחות 20 מפקדים בכירים – שזהו בור קריטי ברמות הפיקוד. לצידם נהרגו כמה אלפי אזרחים. מערכות רבות הושמדו בתקיפות (במיוחד מערכי טילים) וחזיתות עיראק, סוריה ותימן כמעט קפאו. גם חמאס וחזבאללה נזהרים מאוד מהסלמה נוספת משום שספגו פגיעות קשות. במקום להרתיע את האזור, איראן מורתעת, מבודדת ומוחלשת צבאית”.

בתחום הכלכלי, טוען אלעד, הנזק עצום: “איראן דרשה לשחרר כ־70 מיליארד דולר מנכסים מוקפאים ובמקביל לחתום על עסקאות אנרגיה ענקיות עם הודו, סין ורוסיה. בתחילה נראה היה שהנשיא טראמפ ינסה למתן את איראן באמצעות הזירה הכלכלית אך הסנקציות רק הוחרפו. הנזק הכלכלי הישיר מהמכות שקיבלה איראן – עשרות מיליארדים (בעיקר תשתיות ואנרגיה)”. לדבריו, “הפחד להשקיע באיראן גובר – בשל אי היציבות הביטחונית. כיום במקום הקלות – איראן עומדת בפני החרפה במשבר הכלכלי”.

השלכות המשבר הכלכלי והביטחוני ניכרות גם בזירה הפנימית: “אם היעד שם הוא יציבות ומשילות – אזי הממשל האיראני מבקש לשמר שליטה פנימית תוך השתקת אופוזיציה ולרצות את העם באמצעות שיפור התשתיות. יעד שאין מדברים עליו אבל הוא נמצא בהחלט על סדר היום הוא הבטחת המשכיות שלטונית שקטה אם וכאשר המנהיג חמינאי ימות. אך בפועל ישנן מחאות אזרחיות ודיכוי חריף כולל הוצאות להורג ואירועי דיכוי נרחבים”.

ד”ר אלעד מוסיף: “המשטר מגביר דיכוי פנימי, מה שעלול להוביל לפיצוץ חברתי. המשטר בטהרן נוקט ברדיפת מפגינים ומתנגדים פוליטיים בנוסח 1988: בוצעו אלפי מעצרים, הוטלו עונשי מוות מהירים בכוונה להרתיע מחאות וגילויי דעת, וכדי שהדיכוי יוודע בכל אזורי המדינה האיראנית. המשטר איבד גם את מעט הפופולריות שהייתה לו. הפחד מפני התקוממות פנימית עולה, במיוחד בערים פריפריאליות כמו אהואז, טבריז ומשהד”.

לדבריו, תקיפות ישראל וארה”ב “הרסו תשתיות צבאיות, אזרחיות ומרכזי ממשל כולל לפחות 120 בנייני מגורים ותשתיות, וכן מתקני תוכן והעשרה גרעינית. הנזק הכלכלי המיידי מוערך בעשרות מיליארדי דולרים; נזק לאינטרנט בלבד עמד על כחצי מיליארד דולר בימים שלפני ההכרזה על הפסקת אש”.

כעת, מעריך אלעד, עיקר המאמצים האיראניים יופנו לשיקום: “עוד לפני המלחמה טענה איראן כי כדי לעמוד על רגליה היא זקוקה למעל חצי טריליון דולר כהשקעות כדי לעדכן תשתיות. עתה, חלק ניכר מהמשאבים יופנה לשיקום כנראה ההרס. עוד מדברים כיום באיראן על איומים עתידיים. כהכנה להתמודדות עמם הקימה טהרן בימים האחרונים מועצת ביטחון לאומית עליונה חדשה, שתפעל תחת הנשיא פזששיאן ותכלול בכירים בגופים ביטחוניים, מודיעיניים ומשפטיים”.

בהקשר למדיניות החוץ, טוען אלעד: “איראן מתנהגת כמדינה עבריינית על גבול הפרחחות. היא מרבה להסתמך על קבוצות הסייבר הפרו‑איראניות – לדוגמה ‘Mysterious Team’ וקבוצות hacktivist – שהיא מספקת להן כלים ויכולות כדי לפגוע במערכות אמריקאיות וישראליות, ביטחוניות ותעשייתיות, תוך שמירה על עמימות. באירופה, איראן מרחיבה את פעילותה באמצעות רשתות פשע מאורגן לפרויקטים של איסוף מודיעין – כמו שימוש בגנג ‘Foxtrot’ בשבדיה, דנמרק וגרמניה – או שימוש באלמנטים אסימטריים שהופכים את נזקי המערב לפחות ברורים”.

לדבריו, גם שיתוף הפעולה עם רוסיה וסין נמצא במשבר: “רוסיה מגנה את התקיפות על איראן אך נמנעת ממעורבות צבאית. בפועל, איראן מרגישה שהיא מופקרת. סין היא היעד המרכזי לייצוא הנפט האיראני – ולא מתכוונת לצמצם יבוא זה גם מול איומי ארה”ב. אך תגובתה למלחמה הייתה זהירה – ללא תמיכה צבאית, ובהגנה על יציבות באזור כדי להגן על השקעותיה”.

כשהוא מתבקש לסכם את מצב איראן אחרי ימי הלחימה, אלעד אומר: “אם יפיקו סרט על המשבר באיראן בקיץ 2025 – כותרתו ודאי תהיה: כיצד הסתיימו 20 שנות בנייה בעשרה ימי לחימה”.