אחרי נהריה הגיעו חדרה, פתח תקווה, נתניה – ועכשיו טבריה. עיר עם פוטנציאל עצום, נוף תנ"כי, כנרת אחת והיסטוריה ייחודית – אבל גם תחושה רצינית של החמצה.
ולי, כמי שגדל במושב בדרום הגולן, זו הייתה פעם העיר שאליה נוסעים – לקניות, לסידורים, לשיעורי נהיגה.
אז הפעם זה הרגיש גם קצת אישי. מצחיק – אבל גם מבאס. האגם האיקוני שלנו נראה עייף ומוזנח. הטיילת, שאמורה להיות גולת הכותרת – מלאה בזבל, נשענת על נוף מדהים שמרגיש מנוצל בקושי. דווקא האנשים שנהנים ממנה – נופשים מקומיים, משפחות עם פק"ל קפה, פחיות וקרטיבים – הם גם אלה שלפעמים משאירים אחריהם את מה שהופך את הכול לפחות נעים. ומאוד מלוכלך.
לא נתקלנו בתיירים. העיר הרגישה די ריקה, אולי בגלל העונה, אולי בגלל המלחמה, אולי בגלל התחזוקה. ואולי פשוט כי משהו שם נשאר תקוע.