אין במה, אין מופע – ויש סיבה טובה לזה | צחי קומה

עצמאות 77 לא פרצה ברעש – היא נחנקה בשקט. בלי זיקוקים, בלי הופעות, בלי קונפטי – ואולי בפעם הראשונה, לגמרי במקרה, נחשפה האמת: אין חשק לחגוג, כי אין לנו באמת על מה.

עצמאות אמיתית לא נמדדת בזווית צילום מהרחבה או בזמר ששר עם דגל. היא לא נמדדת במסכים ענקיים או בכמות הסטוריז מהופעה של ריטה או עברי לידר. היא לא תמצית של תקציב מתנ"ס ולא שיא ההפקה של עיירה מקושטת. עצמאות אמיתית איננה הפקה – היא תודעה. היא פעימת לב של עם שנלחם להיות, שצמח מתוך אפר ומדורות והקים לעצמו בית. עצמאות היא ענווה, לא ראווה.

עצמאות אמיתית נבחנת כשכואב, כשהאדמה רועדת, כשהשמחה מהוססת. היא מצב תודעתי – לא לוח שנה. כי עצמאות זה לדעת שמי שנחטף – יוחזר. שמי שזועק – יישמע. שמי שמפחד – יקבל ביטחון. זו לא סיסמה, זו אמורה להיות ברירת מחדל. אבל השנה, זו לא המציאות. ביום העצמאות הזה, אנחנו לא חופשיים – לא בנפש, לא ברוח, לא באוויר שאנחנו נושמים. העשן שמילא את השמים השבוע לא התחיל בשריפה, הוא התחיל באוקטובר. המחנק בא מהלב – לא מהאקלים.