איך נעמוד רגשית בטקס יום הזיכרון?

בימים שלפני יום הזיכרון הרשמי, נערכים ברחבי הארץ טקסים ואירועים קהילתיים: בבתי הספר, בתנועות הנוער, בצבא. האירועים האלה אמנם מרגשים ומבטאים הוקרה, אך הם גם מציפים רגשית.
ישנה חשיבות להצבת גבולות בריאים. מומלץ לכל אחד ואחת לבחון את כוחו הנפשי, ולוותר על השתתפות באירועים אם הדבר מעמיס יתר על המידה. זוהי אינה חולשה, אלא תבונה רגשית שמכירה בכך שאין צורך להיות בכל מקום כדי לזכור ולאהוב.

דיברנו על היכולת לשים גבולות לעצמינו. עד כמה אנחנו מסוגלים לשאת מבחינה רגשית, ולהחליט מתי והיכן להשתתף.

"בשנה שעברה ידענו שלא נעמוד בטקס בבית הספר בו למד הנכד, וויתרנו. החלטנו שלא נוכל לעמוד בזה, השנה אנחנו מסוגלים, ואפילו נדבר. כבר הכנו את הדברים שנאמר".

"אני בוחרת במה שביתי בוחרת. אין לה תמיכה אחרת חוץ ממני, לאחר שהתאלמנתי"

"אנחנו נשברנו באמצע טקס צבאי. מאחר שהיה טקס רב משתתפים, לא עוררנו תשומת לב כשפרשנו באמצע, הרגשנו שתכף אנחנו מתפרקים. גם השנה אותו טקס, אולי אפילו יותר ארוך לפי הלוז שקיבלנו. לוקחים לנו את האפשרות להחליט בזמן אמת, עד כמה נהיה מסוגלים להישאר".

עד כמה אנחנו חשים צורך או מחויבות לתמוך בילדינו, ההורים השכולים, למה הם מצפים מאתנו?
"אנחנו נהיה היכן שילדינו אומרים לנו. אנחנו לא נדחפים ולא שואלים, אבל ברגע שהילדים אומרים לנו שיהיו שם ושם.. אז אנחנו איתם. השנה החליטו לוותר על כל הטקסים המקדימים ולהישאר בבית. ואנחנו איתם".

"אנחנו נהיה בכל הטקסים".

"כאשר הבת שלנו מודיעה לנו אנחנו תמיד מצטרפים, זו הבחירה שלנו".

"אצלנו התקשורת פחות זורמת, אבל אנחנו יודעים שהילדים רוצים כמה שפחות טקסים".

"אצלנו התקשורת עם הבן מצוינת, ואנחנו נלך לפי היכולת. לרוב אני הולך לכל האירועים והטקסים, אשתי לעומת זאת בוחרת באיזה אירוע או טקס תשתתף, אולי היא סומכת עלי שאהיה עם הילדים".