מאז תחילתה של המלחמה מול איראן, לא רק באזורי הדרום או הצפון אנו חווים תחושת איום, אלא כל בית בישראל מרגיש את הטלטלה. מדובר לא רק בטילים או באזעקות, אלא בפגיעה יומיומית בתחושת הביטחון הקיומי והרגשי שלנו. זוגות מוצאים את עצמם מתרחקים, מתווכחים, מגיעים לקצוות. ילדים נסגרים או מתפרצים, ומעל הכול מרחפת תחושת עומס – מתמשך, שוחק, לפעמים בלתי נסבל.
המנגנונים הנפשיים שלנו מגיבים כראוי למצב חירום: התכווצות, התכנסות, תגובתיות. אחד שותק, השני מתעצבן. אחד לוקח אחריות על הכול, השני מתנתק. אלה לא "תקלות במערכת" – אלא תגובות הישרדותיות. הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים אותן בצורה שגויה: חושבים שמי ששקט לא אכפת לו, שמי שמתפרץ הוא כבר לא בן זוג אוהב, שמי שמתרחק לא מעוניין בקרבה. אך ברוב המקרים – ההיפך הוא הנכון. דווקא כי כואב, דווקא כי קשה – הנפש מגייסת דרכים לספוג את הגלים.
וכאן בדיוק נכנסים הכלים שיכולים לעזור. לא פתרונות קסם, אלא צעדים קטנים שמזכירים לנו: גם בתקופה הכי סוערת – יש לנו עדיין בחירה. בתוך הבית, בתוך הקשר. ואפשר לעבור את זה ביחד, באמת: