דעות

איך הבלבול בין אנטישמיות לאנטי-ציונות פוגע בשני המאבקים

Published

on




בכל פעם שיהודים מותקפים, שוב נשמעת המנטרה המוכרת: "זו הסיבה שצריך לעלות לישראל. העולם אנטישמי. תמיד היה. תמיד יהיה." שמענו דברים כאלה אחרי הרצח המזעזע של שני אנשי צוות צעירים בשגרירות בוושינגטון. שמענו את זה שוב אחרי הפיגוע  בקולורדו, שבו מהגר מצרי מטורף תקף בקבוקי תבערה קבוצת יהודים ליברליים. בישראל, התגובה הזו כל כך אינסטינקטיבית שהיא גובלת בדוקטרינה — וכל מי שסוטה ממנה נחשב לכופר.

אבל בתור מי שיש לו היסטוריה אישית ועמוקה עם אנטישמיות, אני מרגיש חובה לומר את האמת. לבלבל את הפשעים הנתעבים האלה עם האנטישמיות הקלאסית של פעם זה לעשות עוול לאנטישמיות האמיתית, שעדיין חיה ובועטת, מסיבות שקשורות בטבע האנושי ובאיזו מוטציה מוזרה של המרחב-זמן.

שני הוריי היו ניצולי שואה מרומניה. אמי, כילדה קטנה, בקושי שרדה את הפוגרום ביאש ב־1941. אבי שרד עבודת כפייה במחנה בפלוישט. כשאני עצמי חייתי ברומניה בתחילת שנות ה־90, ככתב סוכנות אי-םי, פגשתי אישה שביקשה ממני את העותק שלי של המפה — כי הייתה משוכנעת שלכל יהודי יש מפת סוד לתוכנית השתלטות על העולם. התחושות האלה לא היו נדירות. לעיתים הן עוררו הערצה, אבל לרוב – שנאה. זה היה, וזה נשאר, טירוף.

האנטישמיות הקלאסית הזו עדיין קיימת היום, במיוחד בימין הקיצוני האמריקאי. ניאו־נאצים וחסידי עליונות לבנה צועדים וקוראים "היהודים לא יחליפו אותנו", במדינה שבה יהודים מהווים פחות מ־2% מהאוכלוסייה. פגשתי אמריקאים שבאמת חשבו שליהודים יש קרניים. התמיכה של אוונגליסטים בישראל נובעת לא פעם מאמונה אפוקליפטית שלפיה היהודים חייבים לשוב לארץ הקודש כדי להיעלם בארמגדון. גם זה טירוף.

אבל לא כל שנאה ליהודים נובעת מהאידיאולוגיה המטורפת הזו. המציאות היום מורכבת יותר. הסכסוך בין יהודים לערבים על ארץ ישראל הוא אמיתי, והרגשות שהוא מעורר — זעם, צער, טינה, שגעון אלים — אינם תוצאה של קונספירציה אלא של היסטוריה. בצרפת, שבה מדברים רבות על עלייה באנטישמיות, רבים מהתוקפים אינם לאומנים לבנים אלא מוסלמים זועמים. אין בכך שום הצדקה. אבל זה לא אותו דבר שהוריי חוו.
המצרי שביצע את הפיגוע בקולורדו היה אדם מעורער נפשית.

דונלד טראמפ כבר השתמש בטרגדיה הזו כדי להצדיק את מסע הצלב שלו נגד ההגירה — תחום שבו, באופן אירוני, לעיתים יש לו נקודות לגיטימיות. כן, יש משבר בגבול הדרומי של ארה"ב, וכן, זה משפיע על שוק העבודה והתרבות המקומית. אבל זה קשור להיספנים ולא  למהגר ערבי אחד שחרג מאשרת השהייה שלו ופרק תסכולים באלימות מנותקת על רקע סכסוך רחוק ומכוער. לא זו ההגירה שמטרידה את רוב האמריקאים.

טראמפ גם מנצל את נושא האנטישמיות בקמפוסים. המלחמה שלו נגד הרווארד, שמתעטפת ברטוריקה של הגנה על יהודים, אינה באמת על אנטישמיות. הבייס שלו פשוט שונא את אוניברסיטאות העילית כי הן נשלטות בידי ליברלים ופרוגרסיביים, לא בגלל שהן מסוכנות ליהודים. ובניסיון לפגוע בהן, הוא מסכן את עתיד ההשכלה הגבוהה בארה"ב ואת המחקר המדעי העולמי.
חשוב להבהיר: האקלים בקמפוסים היה לעיתים עוין ומטריד. בתי למדה באוניברסיטת קולומביה בשיא המחאות, ורמת הסובלנות לדיבור שטנה הייתה מקוממת. התעצבנתי כשראיתי את נשיאי האוניברסיטאות — כולל זו שפוטרה מאוניברסיטת פנסילבניה שבה למדתי — מגמגמים מול השאלה האם יש לגנות אנטישמיות. ברור שכן. חד־משמעית.





Source link

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל העדכונים

Exit mobile version