מובן שהקריאה להדחתו של ח"כ עודה בלתי קבילה לחלוטין מנקודת מבט דמוקרטית. אמירותיו של עודה שבגינן יצאה יוזמה זו לדרך – תחת סעיף שמדבר על תמיכה במאבק מזוין נגד המדינה! – היו הבעות שמחה על שחרור חטופים ישראלים ואסירים פלסטיניים. הצהרות כאלה אמורות להיות עמוק בלב התחום של ביטוי מוגן, של לגיטימיות דמוקרטית. חברי כנסת רבים מהימין, כולל יו"ר הוועדה, שכינו את עודה טרוריסט וארכי-מחבל היו אמורים להיות כפופים לצעדים ענישתיים מצד ועדת האתיקה של הכנסת.
הפגם הדמוקרטי הזה מתחזק לאור הרטוריקה של כמה מתומכי ההפיכה המשפטית: אלה שבים ואומרים שהמשמעות האמיתית של דמוקרטיה היא שהציבור מכריע באמצעות נציגיו בפרלמנט, שהכוח נמצא בידי הציבור ולא בידי פקידים או שופטים. הטיעון הזה פגום בדרכים רבות, אבל לפחות נובע ממנו שעל הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת יש להגן באופן קיצוני ומלא.
והנה, אותם אנשים ממהרים לבטל את זכותו של ח"כ עודה להיבחר ואת זכותם של המוני בוחריו לבחור בנציגם, ללא כל בסיס ענייני. לפחות אנו לומדים – שוב – על צביעותם כשהם מדברים על דמוקרטיה. וחשוב לציין שהקריאה להדחה כאן אינה מאבדת מחומרתה רק משום שבסופו של דבר לא תצלח. עצם הקריאה מייצרת אפקט מצנן על חברי כנסת ומועמדים בעתיד. והיא מכינה את הדרך לצעדים הבאים בהידרדרות הדמוקרטית.
אבל הבעיה המרכזית בהצעה להדחתו של ח"כ עודה, ובעיקר, היחס של חברי אופוזיציה ממחנה המרכז-שמאל אליה – אינה טקטית, ואף אינה בעיה של חסר דמוקרטי. הבעיה האמיתית היא שמכל בחינה סבירה, עודה הוא בן ברית של מחנה זה. לעודה יש רקורד ארוך שנים בייצוג אמיתי וחסר פחד של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, בעבודה משותפת עם שותפים יהודיים על יוזמות חקיקה חשובות, בקריאה בלתי מתפשרת לקיום משותף ושוויוני כאן. כמובן, אפשר גם לבקר כמה מאמירותיו וממעשיו, וכך אף עשיתי אני בהקשרים אחרים. אבל לסמן אותו – ואת הציבור הגדול שאותו הוא מייצג – לא כבן ברית דמוקרטי שלעתים יש עימו מחלוקות, אלא כמי שנמצא מעבר לגדר, כמי שאינו ראוי אפילו לזכות הדמוקרטית הבסיסית של לבחור ולהיבחר: לנהוג כך בח"כ עודה משמעו לוותר על כל סיכוי של פתרון שוויוני מכבד בין בנות ובני שני העמים שרואים בחבל הארץ המיוסר הזה בית. שותפות בקריאה להדחתו של ח"כ עודה אינה רק, אם כן, איוולת טקטית וחולשה דמוקרטית. היא גם אינדיקציה לאובדן דרך מוחלט מצידם של מי שמתיימרים לייצג דרך של שלום, פיוס, ותקווה.
הכותב הוא פרופסור למשפטים ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת אוקספורד