הרמטכ"ל אייל זמיר הוא לא אדם פוליטי. זה לא בדם ולא בדנ"א שלו. כך מעידים עליו אנשים שהכירו אותו הרבה לפני שנכנס ללשכת הרמטכ"ל. ביניהם דמויות דווקא מאוד פוליטיות, כאלה שמבינות עניין בתחכומים, בתככים ובהדלפות לתקשורת. "אייל לא פוליטיקן, גם מבחינת ההתנסחויות שלו בדיונים עם הדרג המדיני וגם בהחלטות שהוא מקבל. ההשלכות הפוליטיות זה לא השיקול שמעניין אותו. בטח לא המחשבה הראשונה שלו", כך אמר לי השבוע, בביטחון רב, גורם שעבר בחייו המקצועיים מאות, אם לא אלפי, שעות של אייל זמיר.

למרבה האירוניה, הרמטכ"ל הלא־פוליטי יצא השבוע שיאן של כותרות וסערות פוליטיות לגמרי. כמעט כמו דונלד טראמפ. אבל בשונה מהנשיא האמריקאי, זמיר לא ממש התכוון לשם. הכל התחיל ביום שני בישיבת הקבינט המדיני־ביטחוני שבסופה אושר מבצע מרכבות גדעון. חילופי דברים התפתחו לעימות בנקודה שבה השרים איתמר בן גביר ואורית סטרוק התנגדו בתוקף לרעיון להכניס את הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. "לא מבין למה צריך לתת להם סיוע הומניטרי! להפך, צריך להפציץ את מאגרי המזון של חמאס!", התרעם השר לביטחון לאומי.

בנקודה הזאת התרחש הפיצוץ (שמיד הודלף לתקשורת והפך לכותרת). הרמטכ"ל הרים את קולו: "אתם לא מבינים מה שאתם אומרים! הרעיונות האלה שלכם מסכנים את כולנו. יש חוק בינלאומי. לא נרעיב את עזה, זה לא יקרה".

ההתנגדות של זמיר – ובעיקר הניסוח שבו בחר – הובילה את ראש הממשלה בנימין נתניהו להתערב ולהבהיר לרמטכ"ל כי "מותר לשרים להביע את עמדותיהם, גם אם הן שונות מאלה של הקצינים".

טרם שקע האבק של העימות המתוקשר בקבינט – וכבר למחרת הטיל הרמטכ"ל פצצה פוליטית עוצמתית פי שניים מהקודמת. בצל אישור מבצע מרכבות גדעון ולנוכח מצוקת המשרתים, הנחה זמיר את אכ"א למקסם את הוצאת צווי הגיוס לחרדים. קשה לקבוע מי הוכה הלם ומי זעם יותר: הפוליטיקאים החרדים, שרגע לפני ההודעה החליטו קצת להוריד פרופיל ולשדר מסרי הרגעה בגזרת חוק הגיוס, או גורמים בכירים בסביבת רה"מ – בקואליציה בכלל ובליכוד בפרט. בדיוק בסדר הזה.

"דווקא עכשיו הוא עושה לנו את זה? דווקא אחרי שהחרדים ריככו רטוריקה והעבירו מסר שעד חג השבועות הם מוכנים להתמתן במחאה הקואליציונית שלהם!", זעמו הגורמים. המסקנות הוסקו מיד: "הרמטכ"ל רוצה למצוא חן בעיני השמאל!", תדרכו חברי ממשלה וקואליציה, שרק לפני רגע שרו לאייל זמיר שירי הלל, שיבחו אותו כ"רמטכ"ל ההתקפי" וערכו השוואות מהשוואות שונות בין אייל זמיר להרצי הלוי – לטובת הראשון, כמובן.

המספרים סיפרו הכל

בשתי הסערות המתוקשרות הללו מתמצה כל הסיפור של רב־אלוף אייל זמיר, ויש להעמיד דברים על דיוקם – אם לא למען הכותרות, אזי למען הסדר הטוב. נתחיל דווקא מהאירוע השני: הוראת הרמטכ"ל לאכ"א הייתה להתכונן לשליחת צווי גיוס לכל נער חרדי, בדיוק כמו ששולחים צווי גיוס ליתר נערי ישראל.

לפני שמחפשים קונספירציות וכוונות פוליטיות סמויות, כדאי להתחיל מהעניין התפקודי, הכי גלוי והכי בסיסי שאפשר. זמיר מתנהל בהתאם להחלטת בג"ץ. כמה פשוט ככה הזוי – שבמציאות של היום התחשבותו של הרמטכ"ל בהוראת בג"ץ נתפסת בקרב נבחרי הציבור כאקט עוין הגובל בפוטש.

ובכן, בג"ץ מעלה דרישה הגיונית למדי. בהיעדר הסדר חקיקתי מיוחד עבור תלמידי הישיבות, חוק שירות הביטחון חל על כולם. על כולם, כולל חובשי כיפות שחורות. אם כן – מדוע לא כל צעיר מקבל צו גיוס? הרמטכ"ל סבור – ובהיגיון – כי במצב הנוכחי אי אפשר מבחינה משפטית לתת הסבר מספק מדוע לא לשלוח צווים לכולם.

בעבר הלא רחוק הטיעון היה כי צה"ל מוגבל ביכולתו לקלוט מלש"בים חרדים. על כן אין טעם לשלוח צווים מעבר ליכולת של הצבא לקלוט את אלה שיתייצבו בלשכות הגיוס. המציאות בשטח הפכה את הטיעון ללא רלוונטי. מתוך אלפי חרדים שקיבלו צו, מאות במקרה הטוב ועשרות בודדות במקרה טוב פחות ונפוץ יותר התייצבו בבקו"ם.

המספרים שהונחו על שולחנו של הרמטכ"ל לא הותירו מקום לפרשנות. מתוך 3,000 צווי גיוס ראשונים שנשלחו, התייצבו 650 מועמדים לגיוס. בהמשך, מתוך 14 אלף בפעימה השלישית והאחרונה נשלחו עד כה 8,900 צווי גיוס, ומתוכם התייצבו בפועל פחות מ־30 צעירים חרדים.

מתמטיקה ברמה של בית ספר יסודי. לא צריך להיות שר בכיר בליכוד כדי להבין כי על מנת להגיע למינימום של יכולת הקליטה של צה"ל, יש לשלוח את מספר המקסימום של הצווים. אבל בליכוד וימינה כבר נמצאו כאלה שלא נתנו לשום היגיון בסיסי ולשום נתון סטטיסטי לבלבל אותם – הם כבר קבעו שהרמטכ"ל מחפש אהדה בקפלן, נקודה.

אם כבר – במציאות, ולא בתדרוכים פוליטיים, אייל זמיר, שנכנס ללשכת הרמטכ"ל בליווי מקהלת הקולות שטענה כי הוא "הסמרטוט של ביבי", מחפש משהו אחר. לא בימין ולא בשמאל. הוא מתעקש להוכיח את עצמאותו, להיות הרמטכ"ל שבקונצנזוס, וזאת זכותו המלאה. על כן בסיטואציות שונות, כולל בשני סיפורי השבוע,  זמיר מראה לכולם כי הוא שחקן עצמאי. כולל הצבת גבולות לכולם, ללא יוצא מן הכלל.

אפרופו "הרמטכ"ל ההתקפי", הרי על התקן הזה נבחר זמיר לתפקידו. ההגדרה נכונה לא רק לגבי המדיניות המקצועית של הרמטכ"ל, אלא גם לגבי אופיו ולגבי אישיותו. זמיר הוא באמת "התקפי", מאצ'ו שמוכן לקחת סיכונים ואיתם את האחריות על הסיכונים.

מה שלא הובא בחשבון אצל אותם השרים שהתלהבו מהתקפיותו של זמיר ואחר כך הוכו הלם מדבריו ומהחלטותיו העצמאיים, הוא ש"רמטכ"ל התקפי" זה עסקת חבילה. אדם שהוא מאצ'ו, הוא מאצ'ו עד הסוף ובכל דבר – לא רק כשרוצים להשוות אותו עם הרצי הלוי או מצפים ממנו לשיתוף פעולה בתוכניות הלחימה בעזה. זמיר מתנהג כפי שהוא מתנהג לא רק בשדה הקרב או בתוכניות מבצעיות, אלא גם בדיוני הקבינט, גם מול שר הביטחון וגם מול ראש הממשלה. הוא התקפי כלפי פנים בדיוק כמו שהוא התקפי כלפי חוץ. לתשומת ליבם של המתדרכים המופתעים.

מתכוננים למבחן

עימותים בין הרמטכ"ל לבין שרים כאלה ואחרים הם בהחלט עניין שמושך עניין וכותרות, ולכן כל תקרית מהסוג הזה תודלף ותפורסם בתוך דקות ספורות, בלי קשר למקומה האמיתי בדיון, שלרוב נשאר מאחורי דלתיים סגורות. יודעי דבר מעידים כי בשונה מהרצי הלוי, שלא רחשו לו אמון לא ראש הממשלה ולא השרים, בטח בחודשים האחרונים של כהונתו, מערכת היחסים בין הדרג המדיני לבין הרמטכ"ל זמיר טובה ועניינית – גם כשהטונים בחדר עולים וגם כשהציטוטים מסתננים ומועברים לתקשורת.

מאז נכנס לתפקיד כבר הספיק אייל זמיר לעשות קילומטרז' של לא פחות מ־20 שעות של דיוני הקבינט המדיני־ביטחוני, נוסף למספר דומה של שעות הקבינט המצומצם. במציאות – ולא בפרסומים – מתוך עשרות השעות של זמיר מול השרים, ארכו העימותים והוויכוחים במצטבר חצי שעה מקסימום.

"לא רק עושים עוול לרמטכ"ל עם התדרוכים המגמתיים נגדו, אלא גם גורמים נזק ממשי", טוענים גורמים בכירים על רקע סערות השבוע. "בין היתר, זה נובע מפערי הדנ"א והמנטליות. אייל זמיר הוא חלק מהאליטה הצבאית, לא בוגר ישיבת עתניאל – בדיוק כך הוא רואה את המציאות וכך הוא מתנהל, גם אם זה לא מוצא חן בעיני שר כזה או שר אחר", אומר גורם נוסף, גם הוא מעורה בהתרחשויות המדוברות.

מבחינת זמיר, סיפור הסיוע ההומניטרי לא קשור לעמדות פוליטיות. יש דין בינלאומי, וצה"ל יפעל לפי הדין הבינלאומי, "ותקפצו לי כולכם". הרמטכ"ל לא יסכן לא את עצמו ולא אחרים בתביעות בהאג. אם חייבים להכניס סיוע, הסיוע ייכנס.

נקודה נוספת מאותו הדיון שהודלפה אף היא, ואף היא עוררה סערה, מטרידה הרבה יותר לא רק את הפוליטיקאים, אלא – ובעיקר – את הדרג הביטחוני. "ההתבטאות של הרמטכ"ל על כך שהעצמת התמרון תסכן את חיי החטופים הוצאה מהקשרה ולא רק הפכה לכותרת שקרית, אלא פגעה בגיוס המילואים", טוענים שני גורמים שנכחו בדיון המדובר.

"אין שני מחנות, התנגשות בין צה"ל לדרג המדיני בעניין המשך הלחימה בעזה, זה פייק מוחלט. הרמטכ"ל היה זה שאמר בקבינט כי יש ללכת על מבצע צבאי מקיף. הטענות כי המלחמה היא כולה אירוע פוליטי שנועד להאריך את ימי הממשלה על חשבון החטופים – הן לא רק שקריות, אלא גם מזיקות באופן קשה".

"כשאנשי מילואים, במיוחד אלה שלא מצביעים לליכוד או לאחת ממפלגות הקואליציה, שומעים כי שולחים אותם למלחמה לא הכרחית שכל מטרתה לשמר את שלטון ביבי, איך זה עשוי להשפיע על המוטיבציה שלהם? לא צריך לבוא להפגנה בקפלן ולקרוא לסרבנות, מספיק להוציא ציטוט כזה ולהפיץ אותו לתקשורת", מתקומם בן שיחה נוסף, שגם הוא מכיר את הדיון ההוא לא מהתקשורת.

הרמטכ"ל מסכם את שבוע הסערות ללא הפסד אחד באף גזרה. המשימה האמיתית שעומדת בפניו רחוקה מהאזורים הפוליטיים. מבצע מרכבות גדעון אושר ומחכה לשעתו. כעת עוד ממצים את הסיכוי האחרון שניתן לדרכים הדיפלומטיות להביא לעסקת החטופים. המבחן יגיע כבר בשבוע הבא.

[email protected]