אחיי אנשי השמאל – למה כן ביבי?

אני מתנגד להחלטות לא מעטות של הממשלה, אני מקבל כאב בטן מרבות מההתבטאויות של חברי הקואליציה, אני סולד מחדוות המדון והריב של יותר מדי אנשים בה, אני לא אוהב את הצורך של ראש הממשלה להתכתש עם יריביו הפוליטיים בימים שבהם ציבור גדול שהוא אחראי לו טרוד בדאגה לבנים ששלח אל שדה הקרב. ואם הוא היה שואל אותי, הייתי מייעץ לו כבר מזמן לא לחשוש להגיד "יש לי אחריות", וגם להסתובב מדי פעם ביישובי העוטף ולדבר שם פנים אל פנים עם מי שחוו את הסיוט. כל אלה, אני מניח, אמורים להעצים עוד יותר את השאלה "אם כך, למה לא להגיד לכל זה די?".

ובכן, את התשובה לכל השאלות הללו אתחיל עם ציטוט של קטע מאותו טור בשנת 2020 שבו המלצתי לבנימין נתניהו לפרוש, קטע שבו הצגתי את ההתחבטות האישית שלי בנושא. "אני מניח שחלק מהקוראים, בעיקר ממחנה תומכיו של ראש הממשלה", כתבתי אז, "ייראו בקריאה לנתניהו לעזוב את תפקידו, סוג של כניעה. כניעה לעיתונות שמדברת גבוהה גבוהה נגד הסתה, אבל לא מהססת להשוות אותו לאדולף היטלר. כניעה לעיתונאים שמזועזעים מההתקפות שלו על הפרקליטות ועל המשטרה והיו בעצמם גדולי המטנפים על הפרקליטות ועל המשטרה, כשאלה פעלו נגד אהוד אולמרט. כניעה לסגנון הדיבור המשתלח של אנשים דוגמת בוגי יעלון ויאיר גולן, שפעם חינכו חיילים והיום – בשם הממלכתיות – לא חדלים לנבל את פיהם. כניעה להתנהלות עקומה של המשטרה ושל הפרקליטות". "וכן", הוספתי, "אני שומע גם קולות כמו זה של אחי ורעי, אראל סג"ל, שמסביר לי שאם המלחמה המסיתה והלא הגונה הזו, נגד נתניהו, תזכה בניצחון – כלומר, בהליכה של נתניהו הביתה – זה יהיה גורלו של כל ראש ממשלה מהימין, מהיום ועד סוף כל הדורות. 'נתניהו הוא סמל', הוא מסביר לי שוב ושוב. עבור יריביו, הוא 'הימין'". "אומר ביושר", הודיתי בטור ההוא, "אני לא משוכנע שאני יודע להגיד לסג"ל שהוא טועה".