אחיו של נאור לוי שנרצח בנובה כתב לו מילות געגוע

כשמאבדים אח קטן, מאבדים חלק מהלב. חלק מאיתנו נעלם, והכל פחות שמח, פחות מצחיק, פחות שלם.
השובבות ההיא, הצחוק ההוא שמילא את הבית, ההודעות ההם של "בוא לאכול משהו" והחיוך הענק ההוא שלא ישוב יותר. אבל צרוב טוב טוב בזיכרון. לנו, האחים הגדולים, אין יום אחד בשנה בו אנחנו זוכרים. כל יום בשבילנו הוא יום זיכרון. הכיסא לידי בבלומפילד שנשאר ריק, ההודעות האחרונות איתו שהופכות למעין צוואה, וכל דבר קטן, הכי קטן, נהיה זיכרון; אם זה המשקה האהוב, השיר הזה שקופץ ברדיו, הסווצ'רט שאהב ללבוש או סתם הפרפר הזה שנוחת לך על הברך.

נאורי אחי הקטן היה כמו אור קטן ששרף את הלב. במובן הכי טוב שיש. היום, כשאני מדבר עליו, אני מבקש שתסתכלו עליו כאילו הוא האח הקטן שלכם. כי ביום הזיכרון הזה, לא רק אנחנו נשברנו. אלא כולנו. נאורי אחי הקטן, הפך לחלק מההיסטוריה של המדינה. יש שיאמרו שזה מכובד, אבל זה לא מחזיר אותו. זה לא מנחם אותנו, זה לא מרפא את השבר. כי נאור נגמר, ואנחנו לא אשמים. גם הוא לא. הוא רק רצה לרקוד.
אני פונה אליך – אחי הקטן. אתה תמיד תהיה חלק מאיתנו. משלושת האחים. סתיו, אדר ונאור. תמיד לאמא ואבא יהיו שלושה בנים, ותמיד לסבא וסבתא יהיו שישה עשר נכדים.