אופניים בהולנד: דברים שישראלים חייבים לדעת ברכיבה

חצי שנה עברה ויש לנו בחצר כבר שמונה זוגות אופניים. במדינה שבה יש יותר זוגות אופניים מאנשים – 1.4 אופניים לאדם – זה לא מפתיע.

בכל בוקר בדרכנו לבית הספר אנחנו מפלסים את דרכנו בין ים של ילדים הולנדים, שרוכבים בקלילות בצדי הכביש, ללא קסדות כמובן. בהולנד יש אמנם חובת חבישת קסדה עד גיל 12, אבל רוב הילדים רוכבים פה ללא קסדה, זה פשוט חלק מהתרבות. בכל מקום יש שבילים מסודרים, הנהגים נזהרים מהרוכבים ואפילו מחויבים לתת להם זכות קדימה בחלק מהמקומות. אין מה לומר – זה חסכוני, סביבתי ושומר על כושר.

האופניים ההולנדיות מותאמות לנסיעה בצדי הכביש – יציבות, כבדות ועם כידון רחב שמאפשר שליטה נוחה גם כשיש רוח חזקה. הן לא נועדו למהירות מטורפת, אלא לתכל'ס – הגעה מנקודה לנקודה, בכל תנאי.

והכי מדהים – כל ההולנדים הגבוהים והחסונים האלה רוכבים להם בקלילות, כאילו מדובר בטיול נעים בפארק, בזמן שאני – עם כל הנחישות שלי – מתנשפת מאחור, מנסה לעמוד בקצב. אפילו השכנה הקשישה שלי עוקפת אותי בקלילות, עם חיוך רגוע, כאילו היא מדוושת על ענן של צמר גפן מתוק.

גם בחורף, כשיצאנו בבקרים מהבית, עדיין בחושך מוחלט, ראינו את ים האופניים מבעד לפנסי הרכב. בשבועות הראשונים עוד שפשפתי את העיניים כשראיתי זוג ילדים, אח ואחות בני שש אולי, חוצים צומת הומה בדרכם לבית הספר. לבד. בחושך. בגשם. היום אני כבר מנופפת להם לשלום.

"תבטיחו לי שתחבשו קסדה לפחות בשנה הראשונה", אני אומרת לבנים, מתפללת שההבטחה תחזיק מעמד.

אז כשהבן שלי יוצא עכשיו באופניים ביום גשום, מפלס את דרכו בין כל הילדים, אני יודעת שהוא יסתדר, ים האופניים יוביל אותו למקום הנכון.

ואולי זוג האופניים הנוכחי יחזיק הפעם מעמד. לפחות עד סוף העונה.

עקבו אחרי שירה בחשבון האינסטגרם שלה