מהדורת חדשות 12 אמש (שישי) נעה בין שיאים של פאתוס והשיגי הניצחון באיראן, לבין שפל מתמשך במלחמה בעזה. ערב של חדשות שכולו נדנדה – מצד אחד, איראן "כבר אינה מדינה סף גרעינית", כפי שקבע הרמטכ"ל אייל זמיר, ומצד שני, שדה עזתי מדמם מדשדש, ללא תוחלת: לא חטופים, לא הכרעה, לא הישג מדיני – ורק עוד ועוד לוויות של חיילים. החודש לבדו – 19 נופלים.
ניר דבורי חשף שבשלב זה עצר הרמטכ"ל את צו 8 הבא, משום שלדבריו, "הגענו ל-75% שליטה ברצועה". במילים אחרות – הצבא מבחינתו מיצה את שלב הלחימה של מבצע מרכבות גדעון וכעת הוא "מעביר את השרביט לנתניהו". אלא שמה שנראה כניצחון באיראן, הוא בפועל דחייה של ההתנגשות הבאה. הרמטכ"ל אמנם הכריז שאיראן כבר לא מדינה על סף גרעין, ובמילים אחרות ש"האורניום המועשר קיים", וייקח זמן להבין עד כמה נפגעו מתקני פורדו.
אמנון אברמוביץ' הסביר היטב את הדילמה: "זו לא הכרעה, אלא דחייה – עד הסבב הבא". לדבריו, שר הביטחון ישראל כ"ץ מקדם מדיניות של "אכיפה" מרחוק, על כל הפרה – תגובה, על כל טיל שיפיל בניין בתל אביב- הפצצה, גם ממרחק של 2,000 ק"מ. אבל זו מלחמת התשה שאנחנו לא באמת רוצים. ולמרות ההשיגים הכבירים באיראן אברמוביץ' הזכיר ובצדק: "נותרנו עם הבעיה הפלסטינית על השולחן, ובלי פתרון באופק".
הזירה המשפטית מתלקחת
וכאילו לא די בזירה הביטחונית, גם החזית המשפטית התלקחה אמש באולפן החדשות. גיא פלג סיפק הצצה לטקטיקות הצפויות של בנימיןנתניהו. לאחר שביקש לדחות את הדיון במשפטו בטענה לביטחוניות – ובקשתו נדחתה – טען פלג כי "המטרה שלו כעת היא לדחות ולדחות, כי בעוד כמה ימים צפוי נתניהו לטוס לוושינגטון ואז אנחנו כבר מגיעים לפגרה. והבהיר – נתניהו רוצה חנינה, לא עסקה. הוא רוצה זיכוי בלי משפט, בלי הרשעה, בלי קלון עם המשך פוליטי – ואפילו עם התנצלות". לדבריו, לא יושגו התנאים האלה, היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא תסכים לחתום והסדר טיעון פשוט לא יהיה.
פלג גם התריע: "נתניהו ישלוף עוד שפנים מהכובע אז חשוב לשים לב לתמרורי האזהרה – הדחת היועצת המשפטית, מינוי יועץ חלופי שיסכים למשוך את האישום, מתקפות על השופטים, הפגנות ליד בית המשפט וחקיקה שתעצור את ההליך כולו".
השופטים במשפט נתניהו (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
אל הדיון הצטרף דדי שמחי שנעדר מהמהדורות האחרונות וחבל כי חסרונו ניכר, הוא היחיד שמביא עמדה מרוככת בעד הממשלה, גם אם איני מסכימה איתה, טוב שהיא נשמעת. שמחי ניסה להראות לאברמוביץ' שלפני הניסיון להפיל את נתניהו יש לנו כאן מדינה יקרה, ועלינו לנצל את ההזדמנות לקידום הסכמים לעתיד המדינה, גם אם זה במחיר דחיית המשפט של נתניהו.
הפעם לגמרי הסכמתי עם דבריו כשאמר: "רק לפני ימים ספורים תקפנו באיראן – זה אירוע היסטורי. צריך לתת זמן עכשיו לכולם לקדם הסכמים". רוצה לומר תמשיכו בהמשך עם המשפט, שגם ככה יתנהל עכשיו עוד שנים קדימה. אמנם נתניהו אמר שהוא יכול לנהל משפט עם יד אחת קשורה, אז תחשבו מה יקרה אם ינהל את המדינה עם שתי ידיים לא קשורות.
ובמילים אחרות שזו שעה חשובה למדינה וצריך לנצל אותה לעסקאות ותכניות ולשם כך נדרש לשחרר את נתניהו מהמשפט בשלב זה. אך באותה נשימה, ניסה להראות שהוא ישר ולא מתחמק מהמשפט אלא רק דוחה אותו ומבלי ששם לב כך נפל בלשונו: "אחר כך שימשיך את המשפט, שיחקרו אותו ויענו אותו אם צריך – אבל בואו ננצל את הזמן לטובת ישראל ועכשיו תניחו לו". רק ששופרות נתניהו לא ממש יאהבו שהשופר הראשי במהדורת שישי מדביק לנתניהו את המונח "שיענו אותו", גם אם המסר של שמחי היה בדיוק הפוך.
גם בגין ואולמרט השמידו גרעין והעם לא סלח להם
אברמוביץ' ניסה להוכיח לשמחי שהוא מאוזן כשנדרש ולא פועל מנרטיב של להפיל רק את נתניהו וסיפר לו כי בזמן ששמחי נעדר מהמהדורה בשבועיים האחרונים, אברמוביץ' שיבח את נתניהו פעמיים על התקיפה באיראן ועל הגיוס האמריקאי.
אבל עד מהרה חידד מההיסטוריה: "גם בגין הפציץ את הכור בעיראק – ולא סלח לעצמו על לבנון. גם אולמרט השמיד את הכור בסוריה – והציבור לא סלח לו. גם אחרי התקיפה באיראן, המחוג לא זז אפילו מילימטר במנדטים של הקואליציה". ולסיום, בלי למצמץ: "נתניהו חולל כאוס, פילג את העם, עשה פה מחול שדים וקריאה על סדרי בראשית של המדינה היקרה שלנו, לכן נתניהו צריך להתפטר".
מתווה ויטקוף להחזרת החטופים
בינתיים, מתווה ויטקוף להחזרת החטופים קורם עור וגידים. מסתמן שראש הממשלה בשל לסיום הלחימה, אבל הקרב הבא צפוי מבית – מול בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שאותם הוא עצמו מינה לתפקידים מכריעים.
בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר (צילום: רויטרס)
ועם כל זה, נתניהו בדרכו לוושינגטון – לחיבוק נוסף של דונלד טראמפ, חיבוק דוב יש שיקראו לו כך. זה אותו טראמפ שצייץ: "שכנעתי את ישראל להסתובב בהתקפה האחרונה, כי זו הייתה המכה הכי משמעותית". באותו ציוץ, טראמפ חשף את מטרות התקיפה כשצייץ כי הוא מנע מוות משפיל ומכוער של עלי חמינאי, וערער את העמימות. לא בדיוק מתנה דיפלומטית. ובמילים אחרות המלאכה לא הושלמה והעבודה עוד רבה. אז למה בעצם שילמנו מחירים כאלה יקרים בחיי אדם ולמה הפסיקו בעת הזו.
אז מה נותר מכל זה? תחושת חוסר שליטה. חוסר כיוון. שאלות קשות: למה שילמנו את המחיר הזה? מי מוביל, ולשם מה? האם נמשיך לחגוג תקיפות ולשכוח את מי שנשארו מאחור – במנהרות עזה, באוהלי המחאה, באולמות בתי המשפט? ישראל אולי לא על סף גרעין – אבל כן על סף התפרקות מבפנים.
במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.
פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה. שמישהו יספר לגוואד הזה שאמיר תיבון, בנו של נעם תיבון גר בנחל עוז ושבבוקר של ה-7 באוקטובר, נסע נעם תיבון לחלץ את בנו ומשפחתו מהמקום. נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות, בקיבוץ באותו היום.@amirtibonpic.twitter.com/rwzJU0QGrX
אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.
הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".
אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".
מה בעצם עושה מרב מיכאליבימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
ליאור שליין (צילום: יח"צ)
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".
אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.
לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".
רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".
הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.
קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".