המסגור המסויג של חמו מגלה כמה קשה לתקשורת הישראלית לדבר על המחיר שמשלם הצד השני של המלחמה, עדיין. כל הנושא – החורבן העזתי המוחלט – מוצג דרך משקפיים של טרנד ברשתות החברתיות, ולא מציאות איומה; באופן דומה, המרואיינים מדברים על נראטיב (אחד מהם אפילו הצליח לשרבב לתוך זה, כמובן, את "הפרוגרס") כאילו כל העניין הוא מלחמת הסברה; השאלה שחמו עצמו מציב במרכז הסיפור היא האם בעקבות התמונות האלה "נערך חשבון נפש בעזה". ואנחנו, מול הנתונים והמראות הנוראיים האלה, לא נזקקים לחשבון נפש? הרהור קצר?

מחשבה אחרת: במציאות התקשורתית של התקופה, תחת כל רעשי הפופוליזם הפסבדו-פטריוטי, הדיווח על הטרנד הוא רק עטיפה או תחפושת – וחמו מצא פתח להראות את מה שמוסתר מתחת לחומת הכחשה כה גבוהה וכה עבה. הוא מסיים את הכתבה ברמז עבה, על רקע תיעוד ההרס: "כמעט שנתיים לתוך המלחמה הארוכה הזו, וגם אצלנו צריכה להתחדש השאלה מה התכלית, ומה האינטרס הישראלי בהימשכותה".

התשובה לשאלה של חמו היא פשוטה וצריך לומר אותה בקול רם: אין תכלית ואין אינטרס שיצדיקו את החורבן הזה, ובוודאי לא את הימשכותו. חייבים לשים סוף לטירוף: לחתום על עסקה מיד ולהחזיר את החטופים הביתה. להפסיק את המלחמה וההרג הבלתי הנגמר. להחזיר הביתה את החיילים שמסכנים את חייהם ללא כל תכנית אסטרטגית שבשמה הם נלחמים. לעצור את מעגל המוות. עכשיו.

לאסוננו, יותר סביר שנמשיך להסתמם מול "הזמר במסכה". ראיתם את ההיא בתחפושת של אופירה?