האירוע הזה הסעיר את המערכת – גם בשל החריגה מהפרוצדורה המקובלת (הקבינט הוא שמכריע, לא ראש הממשלה לבדו), וגם משום שהתדרוך שיקף נתק מובהק בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הבכיר ביותר. נתניהו משוכנע כי זמיר הוא מקור הדלפות, והדבר הרתיח אותו.
על הגחלים שפיזרו המדליפים שפך דלק גם בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו. בתגובה לציוץ של העיתונאי יוסי יהושוע, שקרא לנתניהו להבהיר את המחירים של כיבוש עזה – כתב הבן: "אם מי שהכתיב לך את הציוץ זה מי שכולנו חושבים, מדובר במרד וניסיון הפיכה צבאית שמתאים לרפובליקת בננות בשנות ה־70". ומיהר לגלגל את האחריות למינוי זמיר לשר הביטחון ישראל כ"ץ.
כל זה מתרחש כשאין עסקה, אין תזוזה, אין תוכנית לחלופות שלטוניות לעזה, ויש לא מעט תסכול – בצמרת המדינית, וגם במטה הכללי. בשטח, בינתיים, נכנס לעזה עוד ועוד סיוע הומניטרי, גם כשאין שום ודאות שהוא מנותב לחפים מפשע ולא לחמאס. התדרוכים נגד זמיר לא נועדו רק כדי להפעיל עליו לחץ – הם מכוונים גם לבייס הפוליטי של נתניהו. מראים לו "אויב " פנימי תורן, מסיטים את תשומת הלב.
במצב הזה, ההכרעות הקרובות בקבינט צפויות להיות טעונות במיוחד. האם ישראל תבחר בכיבוש מלא? האם תנסה ליישם מודל פעולה קרבי־הומניטרי משולב? או שמא שוב תנסה לדחות את ההחלטה – בתקווה לנס דיפלומטי?
מה שבטוח – המתיחות בין הדרג המדיני לצבאי מעידה שההכרעות אינן טכניות. הן אישיות, פוליטיות, והן משקפות את הכאוס שישראל מצויה בו – בלי עסקה, בלי פתרון מדיני באופק, ועם קרב פנימי בצמרת שצפוי ללוות אותנו גם בדיונים שיתקיימו היום – ומכאן והלאה.