אבא שלי הזמין את הנאצי להיכנס. המרד בטרבלינקה יצא לדרך

שמעון רוזנטל הוא אחד האנשים שניתן לומר עליהם שהצליחו לשוב ממקום שאין ממנו חזרה. בכל זאת, הוא היה אחד הניצולים היחידים ששרדו את אחד ממחנות המוות הנוראיים מכולם – טרבלינקה.

בניית טרבלינקה כמחנה השמדה הסתיימה ב-22 ביולי 1942, וכבר למחרת החלו המשלוחים אליו מגטו ורשה. שטח המחנה היה 2.5 קילומטרים רבועים, והיו בו שלושה אזורים: אזור המגורים של אנשי הס.ס (30-20 איש), הזקיפים האוקראינים (120-90 איש) והאסירים שהועסקו בעבודות המחנה (1,000-700 איש), וכן המשרדים ובתי המלאכה; אזור הקבלה, אליו הגיעו רכבות הגירוש, שבו התפשטו הקורבנות וכן מחסני הרכוש השדוד; ואזור ההשמדה, ובו שלושה תאי גזים ובורות לקבורת הגופות.

הקורבנות היו מגיעים לשם ברכבות דחוסות, בנות 60-50 קרונות ובהן 7,000-6,000 איש. עשרות, אולי מאות, מתו עוד בדרך בשל תנאי הנסיעה האיומים. רבים אחרים נהרגו כאשר ניסו לברוח מהרכבות. כשכבר הגיעו – הקורבנות הורדו מהרכבות בצעקות ובדרבוני שוטים, הועברו לאזור הקבלה, ושם נאמר להם (בשילוט ובעל-פה) שעליהם להתקלח בטרם ימשיכו בדרכם למקומות "יישובם מחדש". הם הצטוו להתפשט ולהניח את בגדיהם בצורה מסודרת. משם הועברו הקורבנות, באזור שכונה "הצינור", אל תאי הגזים שהוסוו כמקלחות. מן הגופות נעקרו שיני זהב, ונערך בהן חיפוש למציאת חפצי ערך באיברים אינטימיים. בסך הכול נרצחו בטרבלינקה, עד אפריל 1943, קרוב למיליון יהודים – כ-750,000 מהם משטחי ה"גנרלגוברנמן" והיתר ממחוז ביאליסטוק, טרזין, יוון, מקדוניה וטורקיה.

למעטים היה המזל לעבור את הסלקציה הראשונית: ימינה הבריאים והחזקים לעבודה ולהמשך החיים בינתיים; שמאלה החולים, המבוגרים והילדים הקטנים – היישר לתנורי המוות. רוזנטל היה אחד מאלו שנבחרו לעבודת הפרך: הוא שימש כאחראי על היוצאים לעבודת הכפייה הקשה שנעשתה עבור הצבא הגרמני. בינתיים, המחלות היו רבות והתנורים בערו ללא הפסקה. היה זה, במילים אחרות, גיהינום עלי אדמות.