ספרות
קו 174 | פרק מתוך ספרה החדש של ג'וליה פרמנטו-צייזלר "גלות"
אם רק הייתי יודעת, לא הייתי באה לעולם הזה בכלל! ליאת צועקת. כל כך חזק היא צועקת, עד שהצעקה הדמיונית מחרישה את אוזניה. במהלך הנסיעה באוטובוס מהעיר שבה נולדה ועד לעיר הגדולה, ליאת צורחת על ההורים שלה, צורחת ומאיימת. שתברח מהבית, שתספר לכולם, שתתאבד. מצד אחד, היא תלמידה שקטה עם ציונים טובים. ומצד שני, חבית נפץ מלאה באבקת זעם שחור. אש אוחזת בנערה.
הנסיעה בקו 174 אורכת ארבעים דקות. כשהאוטובוס פונה פנייה חדה, כמעט מסוכנת, מהכביש המהיר אל תוך הרחוב התל אביבי, ליאת נושמת לרווחה. היא יורדת מהאוטובוס רעננה לגמרי, המסקרה עוד מקובעת היטב על ריסיה הארוכים. היא אוספת את השיער לקוקו הדוק ומנענעת את הראש, כמו מנערת החוצה את כל המחשבות הרעות. אחר כך היא צועדת עם תחושה כמוסה אך ברורה — משהו הולך לקרות לה.
כמו תמיד, רובי ירושלמי יושב בקפה עדן ליד שולחן שפונה לרחוב, גופו הרחב ממלא את הכיסא, גבו נלחץ אל המסעד. על שולחנו כוס תה ריקה, מחברת שרבוטים ועט לעוס. כשהוא קורא, ראשו נשמט בין כתפיו. הוא בודק את רפליקות הדיאלוג שהוסיף לתסריט של הסרט החדש שלו.
לאחר מכן הוא זוקף את ראשו ומתבונן בעוברים ושבים, בודק אם מישהו מסתכל עליו. הוא קולט אותה מהצד השני של הרחוב נוטפת תמימות פרוורית מתוקה. רואים עליה שהיא חכמה. משהו באופן שבו הג׳ינס הגבוה מתחבר לחולצת הגולף הלבנה משדר לעולם — קראתי הרבה ספרים בספרייה העירונית של העיר הקטנה שממנה הגעתי. ״היי את", הוא קורא לה ומחייך כשהיא נכנסת לבית הקפה.
ליאת נרתעת. איך זה יכול להיות שרק ירדה מהאוטובוס וכבר קורה לה מה שקיוותה שיקרה לה? היא תוחבת יד עמוק לתיק וממששת — הדפים שם.
״מאיפה באת?״, ליאת מובכת עד עמקי נשמתה שככה, בקלות כזאת, הוא רואה עליה את ה״מחוץ לעיר״. ״ראשון", היא מסננת בדוק של בושה.
״מתוקה אחת, מה את לוחשת, זה לא כל כך נורא, אני מנהריה! עיר השקר והכזב, עיר שמבטיחה נהר ואף טיפת מים אחת אין בנהר שלה.
העיקר שיצאת משם. רוצה קפה?״, ליאת מהנהנת. הנה היא, הנה היא עולה, תחושת שייכות חמה שמציפה אותה בכל הגוף, ככה בדיוק היא דמיינה שהיא תרגיש. היא מזמינה לעצמה קפה הפוך ״עם הרבה קצף״, רובי מזמין לעצמו בקבוק קולה, הם מדברים על קולנוע, אמנות ותיאטרון.
כשהיא מספרת לו שדובה גריזלית גידלה אותה, הוא שולח יד לקוקו שלה. כל כך רך השיער. היא לא יודעת מה היא מרגישה כשאצבעותיו משחקות בשערה, המגע הוא עובדה, והראש נתקע. באותו רגע הטלפון שלה מצלצל, היא יודעת שזאת אמא שלה, יודעת בוודאות כשהיא מחפשת את הטלפון בתהום התיק.
היא עונה ומשקרת לה שקר כלשהו על חברות, על בגרויות, על שעת חזרה, ושנייה לפני שהיא מנתקת, הוא מניח את ידו על ידה. גם בגיל עשרים ושבע, בגיל שלושים ושבע, ארבעים ושבע, חמישים ושבע, תמיד תכה בו תדהמה כשאישה תסכים שיושיט ידו לגעת בה.
ליאת מנתקת ומתלוננת בפניו שאִמה מציקה לה. לא מרשה לה לצאת לבלות, יורדת לחייה, מחטטת לה ביומנים, "היא שותה לי את הדם מהוורידים בקש", אומרת לו. רובי עונה לה נחרצות, אל תתעסקי עם ההורים, אל תחשבי עליהם, אל תהגי בהם, אל תיקחי מהם כסף, והכי חשוב, אל תקשיבי לעצות שלהם.
״מה שההורים אף פעם לא מבינים זה שמסוכן יותר להיות בבית עם המשפחה מאשר לצאת לבלות עם חברים״. הוא צוחק, והיא שוב מוצפת באותה תחושה חמה של הבנה עמוקה. הוא מציע לה לבוא אליו, הוא רוצה להקריא לה מ״אווזי הבר״ של מרי אוליבר, הוא מתחיל לצטט שורה —
אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ
הוא משלם את החשבון ומציץ הצצה אחרונה בעוברים ושבים, מה הם רואים? את השמן ואחותו? הוא מחווה לה בראשו לכיוון הבית שלו, אבל היא מנידה בראשה. צריכה לחזור, האוטובוס, האֵם. רובי מסתכל בה באכזבה, בזלזול, ילדה נשארת ילדה. הוא גומע מתוכה את כל תחושת השייכות. רגע לפני שהם נפרדים, היא מוציאה מהתיק את הדף עם השירים, מניחה על השולחן, ובורחת משם.
בקו 174 חולצת הגולף הצמודה שלגופה רועדת, הצעקות שהלמו בראשה בדרך לכאן התחלפו בהלמות לב. אף אחד מעולם לא קרא את השירים שלה. כל הדרך חזרה לביתו, רובי ירושלמי חש עלבון חזק מפעפע באיבריו. מחשבות חגות במעגלים — זה הכיעור של עצמותיו הגדולות, שכבות השומן העוטפות אותו, אלה טיפות הזיעה שאינן מפסיקות לטפטף, אלה הצלקות שבקרקפת.
לא משנה כמה הוא מנסה להתנהג בניגוד לכל אלה, משהו בכל זאת זולג. הוא מתמלא שטנה. כשהוא מגיע לביתו, הוא קורא את השירים שלה ומגלה שהם יפים עד מאוד, עדינים ותופסים את המציאות ברגש עז. היא כותבת על המיטה שלה, שם היא שוכבת בודדה, היתה רוצה לנעול את הדלת, אבל אין לה מנעול.
היא חושבת שאולי תנעל את דלת החדר עם מנעול האופניים שבגינה. לבו נכמר, אולי זאת אפילו אהבה. הוא מחליט לשלוח אותם למנו ברנסקי, חברו הטוב ועורך כתב העת ״גלות״. אמנם ללא ידיעתה וללא רשותה, אבל היא נתנה לו את שיריה, ועכשיו הם ברשות הכלל. כשישאל ברנסקי מי כתב את השירים, רובי יענה — ליאת, 16, ראשון.
״איפה הכרת אותו?״, שואל החוקר וטובל את קצהו המעוגל של העט בלשונו. ״מה זאת אומרת, אני מכירה אותו כל החיים שלי. מהגן, מהפעוטון״. נטלי בוהה בחתיכת הבשר העבה והוורודה המשתחלת מפיו. ״מנהריה?״
״כן, נו, ברור שמנהריה. בדיוק כמוני גם רובי נולד לפני ארבעים וארבע שנים בנהריה, במרכז העיר הזאת שצצה לה בטבורו של הישימון. תראה, במונחים מקומיים הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני, אבל הדכדוך של העוני היה טבוע בכל תא בגוף שלו״. ״היית אומרת שרובי מגיע מרקע סוציו־אקונומי נמוך?״ ״לא, לא הבנת אותי. משפחת ירושלמי לא היו עניים, אנחנו היינו עניים״. ״אוקיי״.
\
״הם גרו בדירת שלושה חדרים בבניין שהחזית הלבנה שלו תפסה את הגוון הצהבהב הזה של הנידחות. אני זוכרת אותו עומד בחלון של החדר שלו ומשקיף על הכיכר ממול. כיכר קטנה כזאת עם צמחים יבשים. הוא חלם על תל אביב בימים ובלילות, הוא דמיין אותה כערש התרבות. הפוכה מנהריה הצחיחה שכל כולה הבטחה יבשה לנהר גועש״.
החוקר בוהה בנטלי, מתרשם מהליריות שבלשונה. לרגע הוא שוקל לנסח בעצמו משפט מליצי, אך לבסוף מוותר. ״והמשפחה שלו?״
״אמא שלו היתה רומנייה. זאת אומרת, היא היתה ילידת הארץ, אבל איכשהו דבק בה חיתוך הדיבור הרומני של ההורים שלה, דבר שבאופן פרדוקסלי הלך והתחזק ככל שזיכרון השפה של ההורים התרחק ממנה".
אני ממש זוכרת איך זה הלך והחמיר עם השנים, ואני זוכרת שתהיתי אם זה נובע מתוך געגועים להורים שהלכו לעולמם, או שקיעה איטית בתוך עולם שנעלם. רובי סיפר לי שאחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלו הוא של אמא שלו מדברת אליו בתיאטרליות עם המבטא הרומני, ׳מי פה רוצה ארוחת ערב? אני הכנתי מקושקשת ואני קצצתי ירקות׳".
"הוא היה מחקה אותה, איך היא צוחקת מעצמה, מתענגת על הריש הלשונית המתגלגלת. הוא הצטמרר לראות אותה ככה, יצור חסר מודעות. הוא תמיד היה שמן, שמנצ׳יק כזה. זה לא שהאוכל שאמא שלו הכינה היה טעים או משהו, להפך, אכלתי אצלם מלא פעמים, היא בישלה איום ונורא. אבל היה ברובי משהו, הוא לא הצליח להפסיק לאכול".
"כבר בילדות היה בו צורך עז להכניס עוד ועוד אוכל לפה. אני זוכרת שהוא סיפר לי על זיכרון חזק שיש לו מהמטבח הזה. הוא עומד על שרפרף העץ, רוכן מעל הכיריים ומאביס לתוכו תכולה של סיר אוכל שלם. מה זה היה? תבשיל כלשהו. מעוך, מעורבב, מסריח משמנת, מחצילים, מפטריות. אלוהים יודע. והוא היה מעביר ככה את התבשיל מהסיר אל הפה שלו".
"ואז, אמא שלו. נכנסת. צורחת צרחות אימים, אבל הוא לא מסתכל עליה. הוא בוהה בנקודה מאחוריה. על הקיר במטבח שלהם היה מודבק פוסטר של מפלי הניאגרה. אף אחד מבני המשפחה לא ביקר שם, לא אז ולא היום. אבל אמא שלו חשבה שזאת בדיחה מצחיקה לחיות ליד נהר אכזב ולראות לנגד עיניך את המפלים הכי גועשים בעולם".
"וגם אותי היא היתה שואלת, ׳במפלי הניאגרה כבר היית?׳ וצוחקת, צוחקת לעצמה. אותו היא מעולם לא הצליחה להצחיק, גם כשהיה פעוט. לא משנה כמה עיוותה את הפנים ועשתה פרצופים מצחיקים, וכמה קולות גבוהים הפיקה מהגרון — בנה הבכור, הפעוט האדמדם והשמנמן, לא חייך ולא צחק. העיניים הגדולות שלו רק בחנו את הסביבה בחשדנות״.
״אז הוא לא אהב את נהריה, לדעתך? לא אהב לגדול שם?״ ״תראה, שנינו תמיד חשנו נטע זר בנהריה. מהיום שנולדנו. אני נזכרת שוב בפוסטר הזה של המפלים. בתחתית התמונה היתה סירה יחידה ששטה אל תוך המפלים המתנפצים. אל תוך ענן הערפל, הנתזים הצפופים, והסוף הצפוי".
"איפה היא קנתה את הפוסטר הזה? איפה בכלל אפשר לקנות פוסטר כזה בכלל? בכל אופן, רובי דמיין שבתל אביב הוא לא ירגיש ככה, ששם הוא יזכה לחוש שייכות. שם לא ילעגו לו בלי הפסקה. שם לא ישפכו לו שקית זבל לתוך הילקוט, לא ימשכו לו למטה את המכנסיים ויחשפו בטן משתפלת ותחתונים מחוררים״. ״מה קרה לו בבית הספר?״.
״יום אחד, אני זוכרת, כל הילדים הסתדרו במעגל מושלם מסביב לרובי ולדוד כהנא, 'רובי, רובי יא זובי, בוא הנה!'. דוד כהנא משך לו בחולצה, סיבי בד הטריקו ממש התפוררו לו בין האצבעות. 'תראו את הזין השמן הזה, מה אמא שלך מאכילה אותך, אה, מאמא־ליגה?'. שמונה במספר הם כיתרו אותם, אבק עלה מהרגליים שלהם שבטשו את החול בהתרגשות כמו סוסים".
"ואז אל תוך המעגל נכנס אסי, אני לא זוכרת את שם המשפחה שלו, רק שהחזיק דלי אדום לשטיפת רצפות. אני זוכרת שהסתכלתי על רובי וראיתי בעיניים שלו שהוא פוחד שהם יטביעו אותו, ידחפו לו את הראש אל תוך המים המבעבעים מנוזל רצפות. הוא בטח דמיין שהמים הרותחים יצרבו לו את העור, ובה בעת ראיתי עליו שהוא רוצה לדחוף את הראש אל תוך הדלי ולהיבלע בתוך האדום־האדום הזה בדממה מוחלטת".
"אבל המים לא היו רותחים, ולא היה בהם נוזל ניקוי הרצפה החריף של מסדרונות בית הספר. המים היו מי קרח. כשמי הקרח מכים בגולגולת שלו, הוא רואה לנגד עיניו את מפלי הניאגרה. מים לבנים מקציפים, מתערבלים, ומזנקים חמישה מטרים באוויר לגובה. אשד אדיר ממדים, האוויר שואג, הקרקע רועדת ומתחילה להתפרק. הזמן מתפוצץ, רובי מתפוצץ, והגוף שלו מתפורר לחלקיקים, חלקיקים״.
״מאיפה את יודעת מה הוא רואה לנגד עיניו?״ ״כשמכירים בן אדם כל כך הרבה זמן, יודעים מה הוא רואה לנגד עיניו ברגעים כאלה״. ברגע הזה החוקר מנער בחוזקה את העט הכדורי ולאחר מכן חוזר לכתוב במהירות. נטלי תוהה מי יקרא את רשמיו הרבים.
״ואז, כשהראש שלו ספוג כולו מים, הוא הסתכל עליהם וצחק. לא סתם גיחך, ממש צחק. הם היו בשוק מהתגובה שלו. אחר כך הוא רץ רחוק מבית הספר והתייבש לבד בשמש מתחת לעץ התאנה. ידעתי שהוא לא רוצה שאף אחד יראה אותו. שהוא יתייבש פה בשמש כדי שאמא שלו לא תראה את החולצה הרטובה, את הסימנים האדומים שהותירו קוביות הקרח על הקרקפת".
"היא לעולם לא תדע על בושתו, גם לא אבא שלו ולא אח שלו, לא המורים ולא השכנים. אפילו אני לא. גם דוד כהנא, אסי עם הדלי, ושאר המכתרים לא ידעו שככה הם התנהגו. מכיוון שלמחרת בבית הספר רובי צעד זקוף, חייך למכתרים ולמטביעים, והעמיד פנים שכלום לא קרה. כי תבין, באותו רגע שבו הזמן התפוצץ, רובי גילה שיש לו כוח אדיר — שהוא יכול לבדות את סיפור חייו. מאותו רגע והלאה, ובמשך כל החיים, היתה נתונה לו הערצתי״.
הרומן “גלות” ראה אור בהוצאת אחוזת בית ספרים
משך שנים ארוכות מזוהה יצחק (איציק) מויאל בן ה־65 כאיש של מאבקים, שולחנות משא ומתן ומילים חדות. יו”ר הסתדרות עובדי הבניין והתעשיות הנלוות הוא דמות חזקה, נחושה, כזו שכמעט בלתי אפשרי לחדור את שריונה. אבל ברגע שהוא מתחיל לדבר על אחיו הקטן, רנ”ג אורי מויאל ז”ל, שנרצח בשנה שעברה בגיל 51 בפיגוע דקירה בבית הקפה ארומה בבית קמה, לאחר שהרג את המחבל והציל חיים רבים, קולו של איציק מויאל נסדק.
מויאל כתב ספר, “צעד אחרון קדימה” (הוצאת “אות ועוד”), לזכר אחיו. היה לו צורך פנימי עמוק לבטא עדות אישית לאהבה, לגעגוע, להחמצה. “הרצח של אחי הקטן, בן הזקונים שלנו, זעזע את המשפחה”, הוא מספר. “איבדנו אח מדהים, מיוחד, מלא באהבת הארץ, בנתינה ובאהבת הזולת. אדם שבשנים האחרונות אימץ יותר ממאה חיילים בודדים ועזר לעוד מאות נערים שהתמודדו עם קשיים להתגייס לצבא”.
מויאל מספר שאחיו אורי ספג את הערכים האלה מאביהם ומהאחים, ומימש אותם הלכה למעשה: “הוא היה ‘אנרג’ייזר’ – נסע יום אחד לאילת, למחרת לקריית שמונה, והכל כדי לעזור לכל מי שצריך. בשבעה הגיעו, מכל הארץ, אלפי אנשים לביתו בדימונה כדי לספר כמה הוא השפיע עליהם וכמה הסיפור שלו נגע בהם. גיליתי צדדים נוספים באחי מסיפורים שלא הכרתי של אנשים שהוא עזר להם, והחלטתי שחובה לתעד את זה למען הדורות הבאים".
"אחרי השבעה יצאתי למסע של עשרה חודשים שבמהלכו ראיינתי אנשים רבים שהכירו את אחי, ויצרתי את הספר שמביא את סיפורו המלא. אם כולנו נפעל לאורו של אורי, המדינה תהיה יפה יותר. כל ההכנסות מרכישת הספר, שבימים אלה אני מתרגם לאנגלית כדי להפיץ בחו”ל, ילכו לעמותת ‘משכני עמרם’ שפועלת להנצחתו”, הוא מספר. הספר עוקב אחר מסלול חייו של אורי מויאל מילדותו ונעוריו, דרך הקריירה הצבאית והמשפחה שהקים, ועד מפגן הגבורה שלו בזירת הפיגוע והירצחו שם.
פרסים ואות הנשיא
אורי, הצעיר מבין עשרה אחים ואחיות, נולד לעמרם ולסוזן מויאל שהגיעו ב־1963 ממרוקו לעיירת הפיתוח ירוחם. “עוד כילד אורי ראה בצ’רלי, אחינו הגדול, ובי, האח השני שנולד, מודל כמי שהתגייסו לצבא ושירתו כדי לתת למדינה”, מספר מויאל. “אורי זכה באינספור פרסים לאורך הקריירה הצבאית המרשימה שלו, וקיבל גם את אות הנשיא על תרומתו לקהילה”.
אורי מויאל התגייס ב־1991 ושירת כנשק וכלוחם בחיל רגלים. “כיוון שהוא היה חייל מצטיין, הוא כתב נוהל מיוחד, מיוזמתו, לשיפור העבודה בנשקייה בבסיס והגיש אותו למפקד החיל המופתע. מאז יושם הנוהל בכל החיל”, מספר מויאל. “אורי לא סיפר על הנהלים האלה, אבל מפקדיו כבר ידעו שהוא נועד לגדולות ולקראת שחרורו הוצע לו לשמש בשירות קבע כבוחן נשק של חטיבת הנח”ל. אורי היה בוחן ומדריך את הלוחמים בירי בנשק, ולחם בעצמו איתם”. בתפקידו האחרון שימש כמנהל עבודה במחלקת טכנולוגיה ואחזקה בבא”ח נח”ל בערד.
ב־7 באוקטובר, אורי מיהר להגיע לשטח כדי להילחם במחבלים. “אורי קפץ קודם לוודא שהכל בסדר אצל אמא שלנו, ומיד הצטרף לכוחות שלחמו ביישובי העוטף. בהמשך הוא לחם בעזה כחמישה חודשים ברציפות”, אחיו מתאר. “לאורך ימי המלחמה אורי היה פונה אליי כל יום ואומר לי שללוחמים האלה חסר אוכל, ללוחמים ההם חסרים גטקעס ועוד דברים מהסוג הזה".
"אז החלטנו להקים חמ”ל פרטי משלנו ולדאוג לצרכיו של גדוד נח”ל, כולל אוכל לשבת. זה היה חשוב לאורי מאוד. כל היום, לצד הלחימה, הוא התעסק בזה, עד יומו האחרון. הרבה מהאנשים שהוא הכיר, פיקד עליהם ולימד אותם, נפלו במלחמה, וכל מקרה כזה היה כמו מכה בליבו. הוא הרגיש מחויב להם”, סיפר בגאווה.
ב־13 במרץ 2024, כמדי יום, שוחחו האחים מויאל בטלפון. “זה היה ביום רביעי, בשעה 9 וחצי בבוקר”, משחזר מויאל. "אורי ביקש ממני לארגן מאווררים ליחידה שנמצאת בקרוואן חם בשטח. עניתי שאני לא יודע אם אספיק כי אני טס למחרת לפריז, להשתתף בברית מילה של בן משפחה. אמרתי לו: 'אייצג את המשפחה, הלוואי שהיית בא איתי’. אורי ענה: ‘הלוואי. יש לי הרבה עבודה פה, אני בקושי יוצא מחר לחופשה קצרצרה וחוזר. כשהמלחמה תסתיים, נטוס יחד. הגיע הזמן שנהיה בחו”ל’. סיימנו את השיחה וטסתי לצרפת”.
נכד לאחר הרצח
יום למחרת, ב־14 במרץ, נסע אורי מויאל לדימונה, לחופשה קצרה בחיק אשתו ענבל ושלושת ילדיהם. “הוא היה עייף, ועצר בצומת בית קמה כדי לשתות קפה ולהמשיך הלאה”, מספר אחיו. “הוא הגיע לבית הקפה ארומה האהוב עליו, שהיה די עמוס. ואז הגיע לשם גם השטן, מחבל שגר בעבר ברצועת עזה ובאותו זמן גר ברהט. הוא הגיח מאחורי אורי, דקר אותו בחוזקה בעורק בצוואר ואז בבטן. אורי התמוטט על הארץ, והמחבל עמד להמשיך ולרצוח עוד אנשים".
אחיו ממשיך לתאר, "אבל אורי, שאיבד דם רב, הבין ברגעיו האחרונים שחיי אדם אחרים עומדים להילקח. הוא אסף כוחות ממקום שאנחנו לא יודעים מהו, הצליח לעמוד על רגליו, דרך את נשקו, הביט למחבל בעיניו וירה בו. אחרי זה הוא יצא מבית הקפה והתמוטט. הוא פונה לבית החולים סורוקה במצב אנוש ושם הכריזו על מותו. בכך שאורי נטרל את המחבל הוא הציל חיי רבים, אבל שילם בחייו”.
ואתה בזמן הזה בצרפת.
“אני בדיוק במטוס, בדרכי לצרפת, וכשאני נוחת אני פותח את הטלפון ורואה מאות הודעות מבני משפחה. חששתי שקרה משהו לאמא שלנו, שאינה בקו הבריאות, וניסיתי לאתר את בני המשפחה, אבל הקווים של כולם היו תפוסים. בסוף תפסתי את אחד האחים ונאמר לי שאורי נדקר ושמצבו לא טוב".
"יצרתי קשר עם שר הביטחון דאז, יואב גלנט, והעוזר שלו אמר לי שהמצב לא טוב ושמומלץ שכל המשפחה תבוא לבית החולים. בדרך לא דרך הצלחתי למצוא טיסה לארץ, אבל נחתִּי אחרי שההלוויה של אורי כבר נערכה. כל ההמתנה לטיסה והטיסה עצמה היו גיהינום. לא הצלחתי לתפקד. כשהגעתי הביתה ביקשתי מהאחים שלי לא לספר לאמא שלנו, שלוקה בדמנציה, שאורי נרצח. עד היום היא לא יודעת. מוטב כך”.
אורי מויאל נטמן בבית העלמין בדימונה, העיר שבה התגורר ושאותה אהב. כמה חודשים לאחר שנרצח נולד נכדו השלישי של אורי, אריאל יצחק. איציק מויאל נבחר להיות הסנדק שלו. “כשליאב, הבן של אורי, ביקש ממני להיות הסנדק לאור הקשר המיוחד שהיה לאורי ולי, התרגשתי מאוד”, הוא מודה. “שמחתי על הרך הנולד ונעצבתי שאחי האהוב לא זכה לראות את נכדו”.
מאז הרצח פועל מויאל לנקיטת צעדי ענישה נגד משפחתו של המחבל, פאדי אבו אלטייף. “כתבתי מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו, לשר הביטחון ישראל כ”ץ, לרמטכ”ל ולכל הבכירים, ודרשתי שהמדינה תחיל את חוק גירוש המחבלים גם על משפחת הרוצח של אחי”, הוא מספר. “דרשתי שיהרסו את בית משפחת המחבל ויגרשו את כל משפחתו מהארץ. לא הגיוני שהאנשים שגידלו אותו ימשיכו לגור פה. לצערי זה עוד לא קרה, אבל אנחנו ממשיכים לפעול בכיוון”.
בסיום השיחה מבקש מויאל לחדד את המסר: “המורשת של אורי, שעמד בגבורה מול המחבל הזה וחיסל אותו למרות שהוא נפצע אנושות, מוכיחה את הגבורה הישראלית. גם אם באים אלינו מאחור, גם אם פוצעים אותנו – אנחנו נוכל לכל האויבים שלנו, בדיוק כמו שאורי היה יכול. אורי ולוחמים כמותו הם הגיבורים האמיתיים של ארץ ישראל”.
ב-18 בפברואר 1969 הגיע מרדכי רחמים, לבוש בחליפה ומצויד במזוודה קטנה, לטרמינל בציריך וקלט את הנוסעים יחד עם מאבטח נוסף. רחמים נפרד מן המאבטח הזה לשלום, התקדם לעבר מטוס אל על שהיה בשטח האווירי והחל בבדיקה שגרתית. הוא וידא שהאקדח נמצא במקום מסתור והתיישב במטוס…
מכונית פולקסווגן בצבע לבן נסעה במהירות ונעצרה סמוך לגדר התיל המקיפה את הטרמינל, ליד אזור מסלולי ההמראה. ארבע דמויות יצאו מן הרכב, פתחו תיקי ספורט, הוציאו מהם רובי קלצ'ניקוב והתכוננו לקראת ירי.
המטוס התקדם לאורך המסלול והתקרב אל קצה השטח המגודר. מעבר לגדר, במגרש החניה, עמדה מכוניתם של ארבעת המחבלים, שישבו והמתינו. מטוס אל על בטיסה 432 החל בנסיעה איטית על המסלול מכוסה השלג בנמל התעופה קלוטן בציריך, שווייץ, לקראת המראה לכיוון תל אביב. המטוס פנה לכיוון מסלול המראה מספר 28, ולפתע נפתחת לעברו אש קלצ'ניקובים ורימוני יד הושלכו בזה אחר זה.
"צעקות של נוסעים מבוהלים נשמעו מהמטוס, ולפתע נשמע קול הקברניט בכריזה: 'יורים עלינו! כל הנוסעים לשכב על הרצפה!'. מרדכי רחמים הוציא את האקדח מהמקום שבו הוטמן ונכנס לתא הטייס. כדורים עפו, כל הטייסים שכבו על הרצפה ואחד מהם היה פצוע ושותת דם. הכדורים שרקו וחדרו לתא הטייס".
"כמאבטח, הבין רחמים שעליו לפעול במהירות וביעילות. הוא היה למוד לחימה וניסה לאתר את מקורות הירי. בתוך כך ראה חלון מנותץ מצד ימין. כשהציץ החוצה, הבחין בארבעה מחבלים יורים ממרחק של 50-40 מטרים ומטילים רימונים. במקביל ראה שיש ביניהם אישה אחת שזורקת ומפזרת כרוזים. רחמים חשש כי היו להם מטעני חבלה שתכננו להטמין מתחת למטוס ולפוצץ אותם, וירה לעברם באקדחו. 'אני מבין שעוד מעט הם עלולים לפגוע בכנף המטוס, העמוסה בדלק, ואנחנו עולים השמיימה', סיפר".
קטע זה לקוח מתוך הספר החדש "מעל הצללים – מאבטחי המערך החשאי של ישראל מול הטרור האווירי" (הוצאת "מילים מדברות"), המספר על הקמת מערך האבטחה האווירי בטיסות אזרחיות מישראל ואליה, במטרה להתמודד עם איום חטיפות מטוסים.
המחבר, דותן נווה, חושף את סיפוריהם של מאבטחי הטיסות, האנשים שפועלים מאחורי הקלעים. הוא מביא עדויות אישיות, תחקירים, מסמכים ותמונות, וגם מעניק הצצה לאימוני המאבטחים ולשגרת ההכשרה המבצעית של אחד ממערכי האבטחה האפקטיביים בעולם. הספר מוקדש לזכרו של סרן איתי יהושע ז"ל, שנהרג בקרב בשבעה באוקטובר.
בקיץ 1968, בעקבות חטיפת מטוס אל על שהמריא מרומא, לאלג'יריה, הורה ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, לשירות הביטחון הכללי לאבטח את כל מטוסי אל על במהלך הטיסות. מדינת ישראל הקימה את "יחידת האבטחה של התעופה האזרחית" כמערך משותף לשב"כ ולחברת התעופה הלאומית "אל על". היה זה מערך אבטחה חשאי, ראשון מסוגו בעולם, שכלל הצבת מאבטחים חמושים במטוסים.
הוחלט שבכל טיסה יהיו שני מאבטחים, שישבו במקומות קבועים – אחד בקדמת המטוס ואחד בחלק האחורי. במקרה של חשד, הוסף מאבטח שלישי לטיסה. נקבעו גם שיטות לסינון נוסעים על הקרקע כדי לאתר חשודים פוטנציאליים.
עיסוק שהוא שליחות
דותן נווה עוסק בתחום הקולנוע התיעודי. זהו ספרו השני, אחרי "קו לבן דק" שהביא את סיפורו של מחנה השבויים אנצאר בדרום לבנון. "עבדתי כתחקירן עצמאי ועשיתי תחקיר לסדרה בריטית שעסקה בטרור והתמקדה בטבח באולימפיאדת מינכן", נווה סיפק את הרקע לכתיבת ספרו הנוכחי. "במסגרת התחקיר הכרתי את ליאור אסטליין, עורך ביטאון חיל האוויר, שהתראיין לסדרה. ליאור עבד בעבר במערך האבטחה בנתב"ג, והוא היה זה שהכיר לי את עולם המאבק החשאי בטרור האווירי. הנושא הזה סקרן אותי, ובעיקר הסיפורים על המאבטחים".
וכך נולד הספר?
"החלטתי שאני חוקר את הנושא. הראיונות שעשיתי עם מאבטחים אפשרו לי להכיר קצת יותר את העולם הזה. גם דוד שלי היה מאבטח מטוסים בשנות ה-70, אבל אף פעם לא סיפר מה הוא עשה במסגרת התפקיד. גם אותו הכנסתי בסוף לספר. היה לי חשוב להביא את הנושא של איום החטיפה והפגיעה במטוסים מתחילתו ועד היום".
ספר על תהליך הכתיבה.
"ראיינתי הרבה מאוד אנשים בשנים האחרונות. כאלה שעבדו במערך הזה ומילאו בו מגוון תפקידים. רציתי לספר לא רק על האירועים הדרמטיים שבהם סוכלו ניסיונות לפגוע במטוסים, אלא גם להכיר את ההווי המיוחד, את השגרה, את היום-יום של המאבטחים. לספר איך מתקבלים ליחידה הזו, על האימונים הקשים, על האתגר בלהיות ערניים הרבה שעות במטוס".
"שאלתי את סא"ל במיל' ברוך, איש ביטחון ותיק, מה מניע אנשים לבחור בתפקיד כה ייחודי ומאתגר ולהישאר בצללים, בידיעה שלא יזכו להכרה ציבורית על פועלם למען המדינה ששלחה אותם לסכן את חייהם באוויר. תשובתו הייתה כנה ומעמיקה: אהבת המדינה, ערכים והאתגר. זה חתך אנושי שאם תצליח לקלף אותו, תיתקל בשכבת עילית של מדינת ישראל.
"כל אחד מתמודד עם אתגר באופן שונה. במקום האחרון נמצאת החשיפה – אף אחד לא מחפש אותה. לא תמצא אף אחד שקם ואומר 'אני מאבטח מטוסים'. לאנשים מסוימים, בעצם האתגר, הסיכון או העובדה שהם עושים זאת למען ערכים נעלים, יש תמורה, והתמורה היא פנימית ואישית" (מתוך הספר).
הספר, הניתן לרכישה דרך היישום "עברית" ובאתר ההוצאה, כולל לא מעט קטעי ראיונות. "מפני שמדובר בתפקיד חשאי, היה מורכב להגיע לאנשים האלה, להגיע לסיפורים", הסביר נווה. "אבל כיוון שהעבודה על הספר נמשכה כמה שנים הצלחתי להגיע אליהם וראיינתי כמה עשרות. חלקם מופיעים בספר בשמם המלא, כמו מרדכי רחמים, ואחרים מופיעים בשם פרטי או בשם בדוי".
היה משהו משותף לכל האנשים ששוחחת איתם?
"מה שמאוד בלט באנשים המיוחדים האלה הוא העובדה שהם ראו בעיסוק שליחות. כשמאבטח נמצא במטוס אזרחי, הוא יודע שהוא אחראי על חייהם של 400-300 נוסעים. שאם קורה אירוע, אין מישהו שהוא יכול להזעיק, אלא הוא לבדו מול המחבל. היכולת הזאת, להתאמן ולהתכונן לרגע הזה, ולהיות נורא דרוך וערני, מחייבת כישורים מיוחדים מאוד. המערך שנבנה בא לתת לאותם אנשים את הכלים לפעול במצבי קיצון כאלה".
חלק מלהיות ישראלי
לרוב, אמר נווה, הוא נתקל באנשים שקטים ואף מופנמים. "כאלה שלא מושכים תשומת לב", הוא תיאר. "אבל מצד שני, יש להם יכולת גבוהה מאוד לפעול תוך רגע. מהלוחמים ביחידה הזו נדרשים קור רוח, יכולת תפקוד במצבי לחץ, כושר גופני, ריכוז גבוה מאוד ואומץ לב".
עוד אמר: "בהתחלה נמשכה ההכשרה כמה שבועות. אחר כך זה השתנה לקורסים ארוכים יותר. התפקיד הזה עבר מפה לאוזן. בשלב ראשון הגיעו אליו אנשים ששירתו ביחידות מיוחדות, ולאט-לאט מעגלים נוספים קיבלו גישה למיונים. המאמן הראשון של לוחמי היחידה היה יהודי-אמריקאי בשם דייב בקרמן ז"ל. הקדשתי לו פרק בספר. דייב שירת בכוחות המיוחדים של ארצות הברית ולמד שם את היסודות של תורת האבטחה".
שתף כמה סיפורים ששמעת.
"ראיינתי למשל בחור בשם אודי, שהיה קצין ביטחון בשדה התעופה ברומא בשנת 1985. ב-27 בדצמבר באותה שנה היה פיגוע בדלפק צ'ק אין של 'אל על' ברומא. המאבטח הזה סיפר לי על ילדה שהוא ניסה להציל, לאחר שהיא נפגעה מאחד הכדורים של המחבלים. הוא תיאר איך הוא פינה אותה, ואחר כך ראה שהיא אינה בחיים. הוא דיבר בקול סדוק, אמר שהילדה הזאת הזכירה לו את הבת שלו.
"ראיינתי גם ניצולה מהפיגוע הזה. בחורה בשם רוברטה, שעד היום נשארו לה רסיסים ברגל. היא סיפרה שכשהייתה בבית החולים, הגיע אחד מאנשי הביטחון לבקר אותה. היא לא ידעה מי זה היה. אודי סיפר לי שזה היה הוא. זה סגר לי מעגל".
נווה מספר שהמאבטחים שראיין זכרו את פרטי האירועים ואת הפעולות שהם עשו כדי לסכל את ניסיונות הפגיעה, ניסיונות שלא תמיד מנעו, למרבה הצער, פגיעה באנשים. "אני חושב שהתחום הזה הוא משהו שראוי שאנשים ייחשפו אליו, כי זה חלק מלהיות ישראלי", הוא טען. "אין אח ורע בעולם לאבטחת תעופה אזרחית כמו שזה נעשה בישראל. עם זאת, מאז 11 בספטמבר, פיגוע הטרור הכי גדול שהיה בעולם, חברות תעופה בארצות הברית ובמדינות נוספות מקדישות יותר משאבים להגנה על הנוסעים".
"איום הסייבר הוא ריאלי, דינמי ומתפתח עם הזמן. ככל שהמערכות משתכללות והופכות מתוחכמות יותר, כך גדלה גם הפגיעות שלהן לסיכונים. אדם שיש לו כוונות מרושעות יכול לנצל חולשות של מערכות של מטוסים ולנסות למצוא דרכים להפיל מטוס… לאור זאת, בעשור השלישי במאה ה-21 משתנה דמותו הפנימית והחיצונית של המחבל הפוטנציאלי. במקום מחבל שנושא קלצ'ניקוב ורימון עם נצרה פתוחה, רץ מקצה המטוס לתא הטייס ומאיים לחטוף את הטיסה, יושב במחלקת העסקים או אפילו במחלקה הראשונה מומחה למחשבים ומצליח להשתלט על המערכות הקריטיות במטוס, באמצעים טכנולוגיים פשוטים" (מתוך הספר).
האיומים והסכנות צועדים גם הם עם הזמן. בהתאם, "מעל הצללים" עוסק גם בטרור הטכנולוגי, "ניסיונות לפגוע במטוסים ובשדות תעופה באמצעות מתקפות סייבר. ראיינתי אנשים שעוסקים בדרכים להתמודדות עם איומים מהסוג הזה", נווה עדכן. "העובדה שהאקר יכול להשתלט על מטוס נוסעים מרחוק היא האיום העתידי".
האירוע שזעזע את המשטרה: זוג במעשה מחריד על הכביש
עזבו בירקין: זה התיק הכי טרנדי של הרמס כרגע
מה בין הצעת חוק חאפרית לזעקה על הטיית בחירות? רק גוועלד!
-
ביטחון24 שעות agoישראל תובעת את צרפת לאחר התקרית בתצוגה הביטחונית
-
חדשות24 שעות ago"חשבנו שחוזרים עם עסקה": אבי החטוף מתן אנגרסט בראיון כואב
-
סלבס23 שעות agoבן הזוג החדש של ג'ניפר אניסטון
-
ללא נושא23 שעות agoמה עוד אפשר לרצות: מרגי ממשיך את המסע הבינלאומי
-
ספורט23 שעות agoמדואקה הגיע לבדיקות, באיירן בעקבות הצרפתים של צ'לסי
-
פוליטיקה23 שעות agoאימו של אלון אהל: "הידרדרות חמורה במצבו של בני"
-
חדשות23 שעות agoחשד לניסיון אונס של ילדה בת 9 בתל אביב: זר מהודו נעצר