דעות
צריך להפסיק את הכל – ולהתמקד בהחזרת החטופים עכשיו
אני ממש לא יכולה לדמיין את ליל הסדר השנה, כשכולם מסובים סביב השולחן היפה עם המפה הצחורה, הפרחים והמפיות. פותחים את ההגדה של פסח כדי לקרוא ולהתפלפל מה קרה לפני אלפי שנה לבני ישראל שיצאו מעבדות לחירות, בעוד עשרות אהובינו, בני ישראל, נאנקים היום כדי לנשום, לשרוד, לחיות. כאן, קרוב ממש, כמה קילומטרים מהבית, במנהרות אפלות ברצועת עזה.
בלתי נתפס שאצלנו עולם כמנהגו נוהג, הכל נמשך כרגיל, העיתונים מלאים בהמלצות איפה לקנות לחג, לאן לטייל, לאן לטוס. איך ייתכן שכל הכותרות לא עוסקות בהם, בחטופים, באחינו היקרים?
איך ייתכן שכל מקבלי ההחלטות שלנו לא מגויסים למשימה הקדושה הזו, להשיב בנים לגבולם? איך ייתכן שמנהיגים מסביב לגלובוס עוסקים בסוגיה הזו יותר ממנהיגינו? מדוע משפחות החטופים היקרות צריכות לרוץ לבירות עולם כדי להתחנן על נפש ילדיהן, ומנהיגינו לא?
איך הגענו למצב שבו במקום לגייס קואליציות גלובליות בעד שחרור חטופים ונגד טרור, אנו סובלים מדה־לגיטימציה ומהפגנות מטורפות? מישהו התרשל בתפקידו, ומשהו רע מאוד קרה למנהיגינו ולנבחרינו. הם שכחו שהם נבחרו כדי להוביל את המדינה וכדי לשמור על העם, על הישראלים, על כולם.
אני שומעת כל הזמן מכם, מקבלי ההחלטות, שאתם נבחרתם, וששומרי הסף, לשיטתכם, מפריעים לכם למשול. אני לא ראיתי משהו שמפריע לכם לשמור עלינו. לרוץ מראש מדינה לראש מדינה כדי לשכנע אותם בצדקתנו. אני לא שמעתי משהו שעוצר בעדכם מלשקם חבלי ארץ שנשרפו, שנעקרו. אני לא שומעת משהו שמפריע לכם לבוא ולחבק את השבים מהתופת, את ההורים השכולים.
אני מדברת מניסיון ארוך שנים במסדרונות השלטון. עברנו תקופות קשות וראיתי מנהיגים בעבודתם. מנהיגים שמיד התגייסו לסייע, שנלחמו בכל במה בינלאומית למען המדינה, שחיבקו בני משפחה שכולים וסייעו להם בכל דרך אפשרית.
מנהיגים שידעו להשפיל עיניים כשצריך ולבקש סליחה ומחילה. שעצרו הכל ורצו, גם אם המשימה הייתה קשה ובלתי אפשרית. וכן, גם כאלה ששילמו את המחיר. שהודו בטעויות ועזבו בבושת פנים.
בחג החירות הזה אתם צריכים לעשות חשבון נפש נוקב, בלי שטיקים ובלי טריקים. פשוט להבין את עומק השבר ואת המצב לאשורו. היסטוריונים ומומחים למזרח התיכון שמסתכלים על התקופה הזו, על המרחב כאן סביבנו, מספרים לנו שזו שעת רצון – הזדמנות היסטורית לשנות את פני האזור.
בריתות אסטרטגיות שנרקמות, צירי רשע שהתמוטטו, מנהיגות גלובלית חדשה, ועוד כהנה וכהנה מילים, מושגים ומהלכים גדולים שאורכים זמן. ואני רוצה להזכיר שלחטופינו במנהרות אין זמן. שם זה נמדד בדקות, בנשימות כבדות, בהישרדות.
לכבוד חג החירות המיוחד הזה, הפסח שכמעט לא פסח על אף אחד בעוטף, אני רוצה להציע הצעה לכל אחד מאיתנו הישראלים – מההנהגה ועד אחרון האזרחים. לעצור לרגע ולהחליט שלא עוסקים בשום דבר פרט להצלת החטופים. שבוע־שבועיים – ואני בטוחה שעם היצירתיות שלנו, עם התחכום, עם החברים מעבר לים – וגם קצת אהבה לא תזיק, כן אהבת חינם – התכווננות ורצון, אפשר יהיה לקבל את כולם בזרועות פתוחות, בחיבוקים חמים בבית.
או אז אפשר יהיה להגיד בלב שלם: חג חירות שמח!
הכותבת היא לשעבר סמנכ"לית בית הנשיא, ומייסדת ויו"ר חוג הידידים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות
[email protected]
ההבנה של גודל הסכנה הנשקפת מן המטורפים הללו, והם אכן מטורפים, חדרה גם לרבים במערב, שעד לפני 7 באוקטובר לא ממש הבינו עד הסוף את מהותה וטיבה. כשצפו בסרט הזוועות, וראו שמה שמוקרן מול עיניהם אינו איזו פנטזיית אימה הוליוודית, אלא מה שהתרחש "על אמת", לראשונה אולי קלטו את דרגת השיגעון שמניעה את האנשים הללו.
פתאום הם התחילו להתייחס ברצינות לדברי האייתוללות על חיסול המערב ועל כך ש"אמריקה היא השטן הגדול שיש להשמידו". הם הבינו שכאשר האיראנים עובדים על פיתוח טילים בליסטיים שיהיו מסוגלים להגיע לניו יורק, הם אכן ירכיבו עליהם בבוא היום פצצות גרעיניות; שהם ידרשו אז מאמריקה להיכנע לתכתיביהם, ואם זו לא תיכנע, הם אכן ישליכו על ניו יורק או על וושינגטון פצצה. האפשרות הפכה למוחשית, אמיתית וקרובה.
מכאן באה ההתקפה של אמריקה על איראן ביומה האחרון של המלחמה, ומכאן באה אמירתו של שר החוץ הגרמני, שישראל "עושה את העבודה המלוכלכת בשבילנו". באיזו מידה ההבנה הזו תוטמע אצלם? אין לדעת. אבל בלי 7 באוקטובר, המלחמה שהייתה לנו עם איראן לא הייתה מתרחשת כפי שקרתה. גם כי אנו, ובכלל זה הממסד הביטחוני שלנו, החלפנו דיסקט בנוגע להכרח שלא לחכות ולהכות ללא שיהוי, ובכל העוצמה, באויבי הנפש שלנו. וגם כי אמריקה – לפחות אמריקה, אם לא ארצות אחרות במערב – הבינה שיש כאן סכנה ממשית לעצם קיומה.
בכיבושים המוסלמיים של העמים "הכופרים", מאז שיצאו המוסלמים מערב הסעודית לפני יותר מ־1,400 שנה למימוש מטרה זו, הם במכוון השתמשו במעשי זוועה נגד אוכלוסיית העם הכופר כדי להטיל עליו מורא גדול וכביר ולדכא בו כל רוח של לחימה והתנגדות. כך הם גם עושים בזמנים מודרניים. אלא שזה לא תמיד מצליח להם. כמו שהם נוכחו לדעת עכשיו, התגובה למעשיהם יכולה להיות הפוכה ממה ששיערו.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי.
המוות הוא ממשלת ישראל האמיתית. הוא משתולל ברחובות, זועק בקול רם ומשתיק את החיים. אחרי שנתיים של מלחמת נקם, זעם ופוליטיקה שפלה, קשה שלא להבחין בו ובתבנית הנפשית העמוקה המניעה אותו. אנחנו מדברים בלי סוף על "קדושת החיים" אבל משועבדים לחלוטין לפולחן המוות. פולחן המוות המשולש.
ראשית, כהות מוסרית מוחלטת לחיי פלסטינים. שנית, הפיכת כל מתי העבר מתחילת ההיסטוריה כהצדקה להמשך תעשיית המוות יום יום. ושלישית, העלאת המתים העכשוויים לרמת קדושה, כולל אלה שמתו סתם, כקורבנותיה של ממשלה אכזרית.
הפולחן הזה אינו התוצאה של הסכסוך, הוא אחד המחוללים הראשיים שלו. הסופדים מקוננים על מי שנפלו "על מזבח העם והארץ". והם צודקים. הארץ הייתה למזבח עצום מימדים. ואנחנו וילדינו הקורבנות המועלים עליו מדי יום. קורבנות אדם שלעולם לא יספקו את תאוותם של כהני ארץ ישראל השלמה, רבני יהדות הגזע והשנאה ושל "אל הנקמות" שלהם.
כל חלל מגויס מיד עם מותו מחדש. הופך לעוד חלק מהמנגנון הרגשי והפוליטי. פרפטואום מובילה – מכונת התנועה הניצחית – שבה ככל שמתים יותר ימותו יותר. כי "איך אפשר עכשיו לעצור, אחרי ששילמנו מחירים כל כך יקרים?". וכך כל הלוויה היא דקת דומיה ואלפי הלוויות הפכו לאלם קולקטיבי שהשתיק את האומץ לשאול שאלות על מס הדמים שממשלת ישראל גובה.
השופט נעם סולברג בולם את פיטורי היועמ"שית גלי בהרב-מיארה
העיניים והאוזניים של ישראל: הטייסת שכל המזרח התיכון חושש ממנה
