
טוב שיש מי ששואל גם שאלות קשות. כשמדובר בעיתונאים, אפשר אף להגדיל ולומר שחובתם לשאול שאלות קשות. שאלה בדבר היותה של המתקפה באיראן בבחינת "אין ברירה", כפי שהוצגה לציבור, היא בהחלט לגיטימית – והוא הדין בנוגע לשאלות אחרות שנגזרות ממנה: משאלת מיגון העורף שהיה לחזית ועד "תכנית החילוץ" שהציגה אמש מירי רגב, עבור ישראלים שננעלו מחוץ לשערי המדינה.
נוסיף ונאמר אף זאת: במציאות תקשורתית שבה מתעטפת תקשורת המיינסטרים בדגל, בכל פעם שבה חיל האוויר מפציץ משהו איפשהו, מצופה מתוכנית שהיא וכחנית, ביקורתית וכמעט אלטרנטיבית במהותה, כמו "אזור מלחמה" של רביב דרוקר, שתהיה ראשונה בין אלה שמנסות לאתגר את הקונצנזוס. עד כאן לא תמצאו מעריץ נלהב ממני לדרוקר ולפאנל "אזור מלחמה" שלו (ערוץ 13).
אז למה בכל זאת ה"זובור" שנערך שם לעיתונאי ארי שביט הצליח להפנט אותי מרוב גועל? ברשותכם, נלך רגע להלך רוח שלא דובר בו כמעט, אבל נושב בגבם של לא מעט ממבקרי התקשורת בשבוע האחרון: האכזבה האדירה מכך שנתניהו, שנראה היה כבר כסוס מת סביב משבר חוק הגיוס, הצליח להפוך את הקערה על פיה, לא רק ברמה הטקטית אלא, ככל הנראה, גם בדעת הקהל.
ייאמר מיד: זה מטריד, אולי אף מוצדק שיפחיד כל אזרח שעיניו בראשו, כי גם אם נוכל לאיראנים, לסורים, לעזתיים, לתושבי הגדה – ולכל מבקשי רעתנו, עדיין נצטרך בסוף לחיות עם עצמנו, ובתחום הפנימי אין אדם שגרם למדינת ישראל יותר נזק מאשר ראש הממשלה. הבעיה היא שדווקא מי שמחזיק בדעה רעה כל כך על בנימין נתניהו, לא יכול לתת לה לשבש את שיקול הדעת – וזה בדיוק מה שקרה אמש לפאנל " אזור מלחמה".
Source link