ב-18 בפברואר 1969 הגיע מרדכי רחמים, לבוש בחליפה ומצויד במזוודה קטנה, לטרמינל בציריך וקלט את הנוסעים יחד עם מאבטח נוסף. רחמים נפרד מן המאבטח הזה לשלום, התקדם לעבר מטוס אל על שהיה בשטח האווירי והחל בבדיקה שגרתית. הוא וידא שהאקדח נמצא במקום מסתור והתיישב במטוס…

מכונית פולקסווגן בצבע לבן נסעה במהירות ונעצרה סמוך לגדר התיל המקיפה את הטרמינל, ליד אזור מסלולי ההמראה. ארבע דמויות יצאו מן הרכב, פתחו תיקי ספורט, הוציאו מהם רובי קלצ'ניקוב והתכוננו לקראת ירי.

המטוס התקדם לאורך המסלול והתקרב אל קצה השטח המגודר. מעבר לגדר, במגרש החניה, עמדה מכוניתם של ארבעת המחבלים, שישבו והמתינו. מטוס אל על בטיסה 432 החל בנסיעה איטית על המסלול מכוסה השלג בנמל התעופה קלוטן בציריך, שווייץ, לקראת המראה לכיוון תל אביב. המטוס פנה לכיוון מסלול המראה מספר 28, ולפתע נפתחת לעברו אש קלצ'ניקובים ורימוני יד הושלכו בזה אחר זה.

"צעקות של נוסעים מבוהלים נשמעו מהמטוס, ולפתע נשמע קול הקברניט בכריזה: 'יורים עלינו! כל הנוסעים לשכב על הרצפה!'. מרדכי רחמים הוציא את האקדח מהמקום שבו הוטמן ונכנס לתא הטייס. כדורים עפו, כל הטייסים שכבו על הרצפה ואחד מהם היה פצוע ושותת דם. הכדורים שרקו וחדרו לתא הטייס".

"כמאבטח, הבין רחמים שעליו לפעול במהירות וביעילות. הוא היה למוד לחימה וניסה לאתר את מקורות הירי. בתוך כך ראה חלון מנותץ מצד ימין. כשהציץ החוצה, הבחין בארבעה מחבלים יורים ממרחק של 50-40 מטרים ומטילים רימונים. במקביל ראה שיש ביניהם אישה אחת שזורקת ומפזרת כרוזים. רחמים חשש כי היו להם מטעני חבלה שתכננו להטמין מתחת למטוס ולפוצץ אותם, וירה לעברם באקדחו. 'אני מבין שעוד מעט הם עלולים לפגוע בכנף המטוס, העמוסה בדלק, ואנחנו עולים השמיימה', סיפר".

קטע זה לקוח מתוך הספר החדש "מעל הצללים – מאבטחי המערך החשאי של ישראל מול הטרור האווירי" (הוצאת "מילים מדברות"), המספר על הקמת מערך האבטחה האווירי בטיסות אזרחיות מישראל ואליה, במטרה להתמודד עם איום חטיפות מטוסים.

המחבר, דותן נווה, חושף את סיפוריהם של מאבטחי הטיסות, האנשים שפועלים מאחורי הקלעים. הוא מביא עדויות אישיות, תחקירים, מסמכים ותמונות, וגם מעניק הצצה לאימוני המאבטחים ולשגרת ההכשרה המבצעית של אחד ממערכי האבטחה האפקטיביים בעולם. הספר מוקדש לזכרו של סרן איתי יהושע ז"ל, שנהרג בקרב בשבעה באוקטובר.

בקיץ 1968, בעקבות חטיפת מטוס אל על שהמריא מרומא, לאלג'יריה, הורה ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, לשירות הביטחון הכללי לאבטח את כל מטוסי אל על במהלך הטיסות. מדינת ישראל הקימה את "יחידת האבטחה של התעופה האזרחית" כמערך משותף לשב"כ ולחברת התעופה הלאומית "אל על". היה זה מערך אבטחה חשאי, ראשון מסוגו בעולם, שכלל הצבת מאבטחים חמושים במטוסים.

הוחלט שבכל טיסה יהיו שני מאבטחים, שישבו במקומות קבועים – אחד בקדמת המטוס ואחד בחלק האחורי. במקרה של חשד, הוסף מאבטח שלישי לטיסה. נקבעו גם שיטות לסינון נוסעים על הקרקע כדי לאתר חשודים פוטנציאליים.

עיסוק שהוא שליחות

דותן נווה עוסק בתחום הקולנוע התיעודי. זהו ספרו השני, אחרי "קו לבן דק" שהביא את סיפורו של מחנה השבויים אנצאר בדרום לבנון. "עבדתי כתחקירן עצמאי ועשיתי תחקיר לסדרה בריטית שעסקה בטרור והתמקדה בטבח באולימפיאדת מינכן", נווה סיפק את הרקע לכתיבת ספרו הנוכחי. "במסגרת התחקיר הכרתי את ליאור אסטליין, עורך ביטאון חיל האוויר, שהתראיין לסדרה. ליאור עבד בעבר במערך האבטחה בנתב"ג, והוא היה זה שהכיר לי את עולם המאבק החשאי בטרור האווירי. הנושא הזה סקרן אותי, ובעיקר הסיפורים על המאבטחים".

וכך נולד הספר?
"החלטתי שאני חוקר את הנושא. הראיונות שעשיתי עם מאבטחים אפשרו לי להכיר קצת יותר את העולם הזה. גם דוד שלי היה מאבטח מטוסים בשנות ה-70, אבל אף פעם לא סיפר מה הוא עשה במסגרת התפקיד. גם אותו הכנסתי בסוף לספר. היה לי חשוב להביא את הנושא של איום החטיפה והפגיעה במטוסים מתחילתו ועד היום".

ספר על תהליך הכתיבה.
"ראיינתי הרבה מאוד אנשים בשנים האחרונות. כאלה שעבדו במערך הזה ומילאו בו מגוון תפקידים. רציתי לספר לא רק על האירועים הדרמטיים שבהם סוכלו ניסיונות לפגוע במטוסים, אלא גם להכיר את ההווי המיוחד, את השגרה, את היום-יום של המאבטחים. לספר איך מתקבלים ליחידה הזו, על האימונים הקשים, על האתגר בלהיות ערניים הרבה שעות במטוס".

"שאלתי את סא"ל במיל' ברוך, איש ביטחון ותיק, מה מניע אנשים לבחור בתפקיד כה ייחודי ומאתגר ולהישאר בצללים, בידיעה שלא יזכו להכרה ציבורית על פועלם למען המדינה ששלחה אותם לסכן את חייהם באוויר. תשובתו הייתה כנה ומעמיקה: אהבת המדינה, ערכים והאתגר. זה חתך אנושי שאם תצליח לקלף אותו, תיתקל בשכבת עילית של מדינת ישראל.

"כל אחד מתמודד עם אתגר באופן שונה. במקום האחרון נמצאת החשיפה – אף אחד לא מחפש אותה. לא תמצא אף אחד שקם ואומר 'אני מאבטח מטוסים'. לאנשים מסוימים, בעצם האתגר, הסיכון או העובדה שהם עושים זאת למען ערכים נעלים, יש תמורה, והתמורה היא פנימית ואישית" (מתוך הספר).

הספר, הניתן לרכישה דרך היישום "עברית" ובאתר ההוצאה, כולל לא מעט קטעי ראיונות. "מפני שמדובר בתפקיד חשאי, היה מורכב להגיע לאנשים האלה, להגיע לסיפורים", הסביר נווה. "אבל כיוון שהעבודה על הספר נמשכה כמה שנים הצלחתי להגיע אליהם וראיינתי כמה עשרות. חלקם מופיעים בספר בשמם המלא, כמו מרדכי רחמים, ואחרים מופיעים בשם פרטי או בשם בדוי".

היה משהו משותף לכל האנשים ששוחחת איתם?
"מה שמאוד בלט באנשים המיוחדים האלה הוא העובדה שהם ראו בעיסוק שליחות. כשמאבטח נמצא במטוס אזרחי, הוא יודע שהוא אחראי על חייהם של 400-300 נוסעים. שאם קורה אירוע, אין מישהו שהוא יכול להזעיק, אלא הוא לבדו מול המחבל. היכולת הזאת, להתאמן ולהתכונן לרגע הזה, ולהיות נורא דרוך וערני, מחייבת כישורים מיוחדים מאוד. המערך שנבנה בא לתת לאותם אנשים את הכלים לפעול במצבי קיצון כאלה".

חלק מלהיות ישראלי

לרוב, אמר נווה, הוא נתקל באנשים שקטים ואף מופנמים. "כאלה שלא מושכים תשומת לב", הוא תיאר. "אבל מצד שני, יש להם יכולת גבוהה מאוד לפעול תוך רגע. מהלוחמים ביחידה הזו נדרשים קור רוח, יכולת תפקוד במצבי לחץ, כושר גופני, ריכוז גבוה מאוד ואומץ לב".

עוד אמר: "בהתחלה נמשכה ההכשרה כמה שבועות. אחר כך זה השתנה לקורסים ארוכים יותר. התפקיד הזה עבר מפה לאוזן. בשלב ראשון הגיעו אליו אנשים ששירתו ביחידות מיוחדות, ולאט-לאט מעגלים נוספים קיבלו גישה למיונים. המאמן הראשון של לוחמי היחידה היה יהודי-אמריקאי בשם דייב בקרמן ז"ל. הקדשתי לו פרק בספר. דייב שירת בכוחות המיוחדים של ארצות הברית ולמד שם את היסודות של תורת האבטחה".

שתף כמה סיפורים ששמעת.
"ראיינתי למשל בחור בשם אודי, שהיה קצין ביטחון בשדה התעופה ברומא בשנת 1985. ב-27 בדצמבר באותה שנה היה פיגוע בדלפק צ'ק אין של 'אל על' ברומא. המאבטח הזה סיפר לי על ילדה שהוא ניסה להציל, לאחר שהיא נפגעה מאחד הכדורים של המחבלים. הוא תיאר איך הוא פינה אותה, ואחר כך ראה שהיא אינה בחיים. הוא דיבר בקול סדוק, אמר שהילדה הזאת הזכירה לו את הבת שלו.

"ראיינתי גם ניצולה מהפיגוע הזה. בחורה בשם רוברטה, שעד היום נשארו לה רסיסים ברגל. היא סיפרה שכשהייתה בבית החולים, הגיע אחד מאנשי הביטחון לבקר אותה. היא לא ידעה מי זה היה. אודי סיפר לי שזה היה הוא. זה סגר לי מעגל".

נווה מספר שהמאבטחים שראיין זכרו את פרטי האירועים ואת הפעולות שהם עשו כדי לסכל את ניסיונות הפגיעה, ניסיונות שלא תמיד מנעו, למרבה הצער, פגיעה באנשים. "אני חושב שהתחום הזה הוא משהו שראוי שאנשים ייחשפו אליו, כי זה חלק מלהיות ישראלי", הוא טען. "אין אח ורע בעולם לאבטחת תעופה אזרחית כמו שזה נעשה בישראל. עם זאת, מאז 11 בספטמבר, פיגוע הטרור הכי גדול שהיה בעולם, חברות תעופה בארצות הברית ובמדינות נוספות מקדישות יותר משאבים להגנה על הנוסעים".

"איום הסייבר הוא ריאלי, דינמי ומתפתח עם הזמן. ככל שהמערכות משתכללות והופכות מתוחכמות יותר, כך גדלה גם הפגיעות שלהן לסיכונים. אדם שיש לו כוונות מרושעות יכול לנצל חולשות של מערכות של מטוסים ולנסות למצוא דרכים להפיל מטוס… לאור זאת, בעשור השלישי במאה ה-21 משתנה דמותו הפנימית והחיצונית של המחבל הפוטנציאלי. במקום מחבל שנושא קלצ'ניקוב ורימון עם נצרה פתוחה, רץ מקצה המטוס לתא הטייס ומאיים לחטוף את הטיסה, יושב במחלקת העסקים או אפילו במחלקה הראשונה מומחה למחשבים ומצליח להשתלט על המערכות הקריטיות במטוס, באמצעים טכנולוגיים פשוטים" (מתוך הספר).

האיומים והסכנות צועדים גם הם עם הזמן. בהתאם, "מעל הצללים" עוסק גם בטרור הטכנולוגי, "ניסיונות לפגוע במטוסים ובשדות תעופה באמצעות מתקפות סייבר. ראיינתי אנשים שעוסקים בדרכים להתמודדות עם איומים מהסוג הזה", נווה עדכן. "העובדה שהאקר יכול להשתלט על מטוס נוסעים מרחוק היא האיום העתידי".

אנשים שנולדו חרדתים וכל רשרוש בבית עלול להקפיץ אותם, גם אם הם מתגוררים עם שני כלבי אמסטף. ויש אנשים כמוני, שנולדו עם תחושה ששום דבר רע לא יקרה להם לעולם, גם אם הם גרים רק עם חתול אנגורה ברחוב הירקון בתל אביב, ולמרות השמועות העקשניות, שהולכות ומתגברות, על אנס שתוקף נשים בודדות במשולש דיזנגוף‐פרישמן‐הירקון.

ההורים קנו לי תרסיס פלפל והגיעו במיוחד מירושלים כדי להעניק לי אותו. הם גם התחננו שאתקין סורגים על החלונות. אבל אני סירבתי בתקיפות. סורגים היו מקלקלים לי את הנוף לים. רק בזכותו התעוררתי בכל בוקר בהתלהבות נעורים לא אופיינית לקשישה בת שלושים ושתיים כמוני. הצנחתי את תרסיס הפלפל לתוך הבלגן שבתיק שלי. והצטערתי מאוד על המעשה הזה אחרי הלילה הארור ההוא. הלילה שהפך את עולמי.

התעוררתי אז מרעש שייחסתי לְחמוד, החתול שלי, והחלטתי לגשת למטבח ולנשנש מעוגת הגבינה שהשאירו לי ההורים במקרר. אמנם נשבעתי לא לגעת בה יותר, לאחר שטחנתי רבע ממנה בעמידה, אבל שרעפי השינה כנראה טשטשו את כוח הרצון שלי. הצלחתי להוציא את התבנית מהמקרר ולהניח אותה על השיש, כשלפתע הרגשתי מישהו מחבק את מותני בכוח. בשנייה הבאה חשתי יד נוספת מצמידה סכין לצווארי וקול מתכתי סינן באוזני, "תהיי בשקט או שאני שוחט אותך."

דווקא האיום הנאלח הזה גאל אותי מהשיתוק שאחז בי. אחזתי בסכין הקצבים הגדולה שנחה בתוך התבנית ותקעתי אותה בכל הכוח בזרוע שחיבקה את מותני. הפורץ השמיע זעקת כאב ונרתע לאחור. הסתובבתי בקפיצה. לאור הירח שהציץ פתאום מבין קרעי העננים ראיתי שהוא עדיין אוחז בסכין שלו ביד השנייה. מיהרתי לדקור גם אותה כדי לנטרל אותו, לפני שיתאושש. הגבר, שפרצופו היה מכוסה בכובע גרב שחור, צרח שוב. הסכין נשמטה מידו שדיממה קשות. למרות זאת הוא הצליח להימלט לעבר הדלת שחצצה בין הדירה לגג, בעט בה וברח החוצה. לבי הלם בקצב של תופי מלחמה כשמיהרתי אחריו. רגלי נרטבו משאריות הגשם שירד בלילה, אבל התעלמתי מזה.

הספקתי לראות אותו מתכופף מעל המעקה ומנסה לתפוס משהו בידיו הפצועות. כעבור שנייה ניסרה את חלל הלילה שאגה נוראית, שלא אשכח לעולם. לא הייתי צריכה לשמוע את החבטה האיומה כדי לדעת מה קרה. ידי החלו לרעוד וסכין הקצבים נפלה על רגלי. בכלל לא חשתי בכאב בתוך סערת הרגשות שהשתוללה בתוכי. שאלוהים יסלח לי! הרגתי בן אדם! זאת היתה המחשבה המסודרת הראשונה שחלפה במוחי. לפני שהספקתי לסנגר על עצמי, חשתי קבס עולה בקרבי ומאיים לחנוק אותי. רגלי הרועדות בקושי נשאו אותי לשירותים, שם התקפלתי מעל האסלה והקאתי את נשמתי.

ופתאום חשתי משהו רך נוגע בי. פלטתי זעקת אימים ‐ דמיינתי שזוהי רוחו של המת שחזרה לנקום בי. אבל היה זה רק חמוד החתול, שהגיח מאי‐שם והתלטף ברגלי. גיליתי שזה מה שאני צריכה כדי להתאושש מעט. "אתה צודק, אני לא אשמה שהוא החליט לברוח עם שתי ידיים פצועות," מלמלתי וליטפתי את פרוות האנגורה הנעימה שלו. "הרי הוא איים לשחוט אותי…" הצטמררתי כשתהיתי מה היה קורה אילו לא היתה לי במקרה סכין בהישג יד.

יללות סירנות בקעו מהרחוב. הן הבהירו לי שעוד מעט אצטרך לחזור על הסיפור בפני חוקרי המשטרה. לכן נשמתי עמוק, אחזתי בדופנות האסלה והתרוממתי על רגלי, שעדיין רעדו ממתח. בעומק לבי התחלתי להפנים את העובדה שחיי לא יחזרו להיות מה שהיו לפני הלילה הזה. חזרתי לסלון והדלקתי את האור כדי לחפש את הטלפון הנייד. למרבה הבעתה, כך נחשף האזור, שהזכיר בית מטבחיים.

שביל של דם מוכתם בטביעות רגליים הוביל אל הדלת שממנה נמלט הפורץ. למה לא הקשבתי להורים והתקנתי סורגים? התחלתי לייסר את עצמי, ולמה לא הסתובבתי כמו שהם ביקשו עם תרסיס הפלפל ביד? הרי אם הייתי מרססת אותו, הוא היה מתעוור לכמה רגעים ולא מסוגל לברוח… דפיקות רמות בדלת קטעו את מחשבותיי. הרמתי את חמוד בידי, כאילו בכוחו להעניק לי כוח, וניגשתי לפתוח בלב הולם. שני שוטרים ושוטרת בהו בי במבט חמור. רק אז הבנתי שאני נראית כמו ציור סוריאליסטי.

פיג'מת הפלנל הלבנה שלבשתי היתה מנומרת בכתמי דם, שעמדו בניגוד מוחלט לשלווה ששידרתי כשהחזקתי את החתול בידי. הם כמובן לא יכלו לדעת על סופת ההוריקן שהשתוללה בתוכי. "אני… האנס היה פה… נלחמתי בו והוא… ברח," התחלתי לגמגם תחת מבטם התוהה. עיניה של השוטרת התרככו. "אני מבינה," היא אמרה בקול שקט. "אפשר להיכנס, גברתי?" "אפשר… ב… בטח… בבקשה, תיכנסו…" המשכתי לגמגם וזזתי הצדה כדי לאפשר להם להיכנס. "בואו. א… אני אסביר לכם מה קרה…" מיהרתי לצעוד לפניהם לכיוון המטבח. בדרך החליט חמוד שהם לא מוצאים חן בעיניו ונמלט מידי ביללת מחאה. "הנה," הצבעתי על השיש. תבנית העוגה עדיין עמדה עליו. "אני… רציתי… רציתי לחתוך לי עוגה… ו… פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי מ… מאחור ומצמיד לי סכין לצוואר…"

גרוני ניחר פתאום, והייתי מוכרחה לשתות. כשפתחתי את דלת המקרר ונגעתי בבקבוק המים, התנפל עלי אחד השוטרים בעצבנות, "מה את עושה? אסור לך לגעת בשום דבר!" "רגב, תן לה לשתות למען השם!" התערבה השוטרת בתקיפות. "בינתיים תעשה משהו מועיל ותתקשר לרוסו ולמז"פ, שיגיעו לפה במיידי!" "איזה רוסו? מהסיור?" תהה השוטר העצבני. "לא, נצ"מ רוסו מפקד הצח"מ!" היא נשמעה חסרת סבלנות ופנתה לשוטר השני, "בעצם, יואל, תתקשר אתה לרוסו, ורגב למז"פ, ותזדרזו בבקשה!"

"זה בסדר, את יכולה לשתות," היא חייכה אלי והוציאה מתיקה אגד טפסים ועט, "וגם לשבת," החוותה בידה על אחד מכיסאות הבר. לקחתי את בקבוק המים איתי וצנחתי מולה. היא נשארה לעמוד ושאלה, "מה שמך בבקשה?" "יערה קסטל." "יערה, אני סמלת נעמי כץ," היא אמרה והחוותה בידה על התג שענדה.

"אני מבינה שעברת אירוע קשה מאוד הלילה ושאת עדיין נסערת, אבל בבקשה, אם תוכלי לתאר לי את כל מה שאת זוכרת ממנו, זה מאוד יעזור." "אוקיי," מלמלתי. "חזרתי מהעבודה בערך בתשע…" "איפה את עובדת?" "אני… מתמחה במשרד עורכי דין קסטל‐לוי‐ירקוני," דקלמתי במהירות את שם הפירמה המשפטית המפורסמת, שאחד השותפים הבכירים בה היה הדוד שלי. איכשהו תמיד הביך אותי שאנשים יחשבו שהיה פה איזה נפוטיזם, אף על פי שסיימתי את לימודי המשפטים בציונים הכי גבוהים בחוג. נעמי הנהנה בפנים חתומות. "היית לבד כשחזרת מהעבודה?" "כן," מלמלתי, "אם את לא מחשיבה את החתול."

הסמלת חייכה שוב. "אוקיי, ומה עשית?" "הכנתי לי משהו לאכול." הצבעתי על המחבת שעדיין ניצבה על הכיריים. "התקלחתי וראיתי טלוויזיה, עד שנרדמתי בערך ב… לא יודעת… אחת‐עשרה אולי… ואז, מתישהו בסביבות שלוש, אני חושבת, התעוררתי מאיזה רעש ו… חשבתי שזה החתול שמסתובב בבית…" ניסיתי לחייך. "הוא… יש לו התקפי אנרגיה כאלה, באמצע הלילה." "אוקיי, ואז מה עשית? חיפשת אותו?" "לא, כי… פתאום בא לי משהו מתוק ו… הלכתי למקרר להוציא את העוגה." הצבעתי על השיש. "ואז הרגשתי את האנס נצמד אלי מאחור ומחבק אותי חזק ביד אחת… ביד השנייה הוא הצמיד לי סכין לצוואר ולחש שאם אני לא אהיה בשקט, הוא ישחט אותי…" הצטמררתי שוב.

"זה היה נורא. אני לא פחדנית בדרך כלל. אבל זה היה ממש… פחד אלוהים! הרגשתי כמו חיה במלכודת. כזה חוסר אונים איום, משתק. עד שנזכרתי שיש לידי סכין… הרי השארתי אותה בתבנית כל הזמן. אז תפסתי אותה ותקעתי לו ביד. הוא צרח ושחרר אותי. אני חושבת שהוא היה בהלם מהדקירה. היה חושך ו… גם הגוף שלי הסתיר לו את התבנית עם הסכין בפנים. ואחרי שהוא עזב אותי… הסתובבתי וראיתי שהוא עוד מחזיק את הסכין שלו והייתי חייבת לנטרל אותו… אז תקעתי את הסכין שלי ביד שהוא החזיק בה את הסכין… ו… היא נפלה… הנה היא שם," הצבעתי על האולר הכסוף בעל הלהב הארוך שנשאר מוטל בלב שלולית דם מצדו השני של השולחן. "לא רציתי להרוג אותו… את חייבת להבין.

אם הייתי רוצה… הייתי תוקעת לו את הסכין בבטן או בחזה. אבל… זה לא מה ש… הוא מת, נכון?!" נעמי הנהנה וכנראה עמדה לומר משהו, אך לפתע העיפה מבט מופתע מעבר לגבי ואמרה בנימת הערצה, "נצ"מ רוסו, זה היה מהר." הסתובבתי. הבנתי מיד את ההתרגשות שאחזה בסמלת, שעד כה הפגינה מקצועיות עניינית. במסגרת תפקידי במשרד נתקלתי לא פעם בקציני משטרה. חלקם היו גם נאים. אבל בקצין מרשים כזה עוד לא חזיתי.

הוא היה גבוה וחסון, שחום ובעל עיניים אפורות‐כחולות. שערו היה חום ומשיי למראה. אפו הגדול יחסית השתלב בהרמוניה בפניו, שהיו חרושות קמטי קשיחות לאורך עצמות הלחיים הבולטות. על חזהו הרחב, מימין, התנוסס תג ועליו נכתבו דרגתו ושמו: ניצב‐משנה תמיר רוסו. "שלום, סמלת כץ," הוא אמר באגביות ופנה אלי, "ואת גברת קסטל, אני מבין." "כן," הנהנתי. היה בהתנהגותו אלמנט שחצני, שגרם לי מיד לתעב אותו.

היה ברור שהוא מודע בהחלט להשפעתו על נשים ומתייחס כמובנה מאליה לאפשרות שכולן ייפלו לרגליו בהזדמנות הראשונה שהוא יואיל להעניק להן. הסמלת מיהרה להגיש לו את הבלוק שעליו כתבה את הדוח על הלילה הנורא. רוסו עיין בו קצרות ואמר, "גברת קסטל, אני מבין שאמרת שהבחור שתקף אותך מאחור היה אנס. את יכולה להסביר לי איך הגעת למסקנה הזאת? הוא עשה או אמר משהו שגרם לך לחשוב ככה?" "לא ממש…" מלמלתי וניסיתי להיזכר בכל פרטי המעמד המטלטל. "אבל… מה כבר היתה יכולה להיות הסיבה שהוא פרץ לפה?" "לא כל הפורצים הם אנסים," הוא משך בכתפיו. "חלק גדול מהם סתם גנבים, את יודעת." "תראה, רוסו…"

השמטתי בכוונה את דרגתו בגלל הנימה המתנשאת שבה דיבר אלי, "בהתחשב בזה שידעתי שמסתובב אנס באזור ושהקורבנות שלו הן בדרך כלל נשים שגרות לבד… זאת היתה ההנחה הראשונה שעלתה לי בראש." "אז ידעת שמסתובב אנס באזור?" הוא ביים הבעת תהייה, "ולמרות זאת לא חשבת להתקין סורגים על החלונות ולנעול את הדלת שמובילה לגג? והכי מוזר זה שהתעוררת כששמעת רעש חשוד, ובכל זאת לא התקשרת מיד למשטרה. אפשר לשאול למה?" "תסתכל מה כתוב בדוח. חשבתי שזה החתול שלי!" הטחתי בו בעצבנות. "אני רוצה להבין, נצ"מ רוסו, אתה מאשים אותי במשהו?" 

הרומן "לילה ללא סוף" ראה אור בידיעות ספרים 

דין מובשוביץ, “אמנות הסיפור של פיקסאר", תרגום:
יואב כ"ץ, אסיה, 164 עמ'

מוות, אובדן, שכול, דחייה, בדידות והקרבה אולי לא נשמעים כמו מתכון ללהיטי פופקורן כיפיים לכל המשפחה, אבל עובדה. אלה רק כמה מהחומרים שבהם השתמשו אולפני פיקסאר כדי ליצור סרטים מצוירים ששינו את פני עולם האנימציה – והקולנוע בכלל – ונחקקו בליבם של מאות מיליוני צופים.

דין מובשוביץ (39), תסריטאי ישראלי שיושב בניו יורק ובולע באובססיביות ספרים על תסריטאות כבר מכיתה ז', כתב ספר שלם – ומצוין – על תורת הסיפור הייחודית של פיקסאר, או “כוכב הצפון הנרטיבי" של היוצרים שסיפרו לנו בין היתר על חיי המפלצות שמתחת למיטה שלנו, ומה קורה לצעצועים שלנו כשאנחנו יוצאים מהחדר, או לדג שהולך לאיבוד, או לעכברוש שחולם להיות שף בפריז. לא כל הסרטים של פיקסאר הצליחו כמו “מפלצות בע"מ", “צעצוע של סיפור", “מוצאים את נמו" ו"רטטוי"; “אליאו", למשל, התוצר הטרי שלהם שמוצג בבתי הקולנוע בימים אלה – על ילד בודד שנחטף על ידי חייזרים שמצידם מאמינים שהוא מנהיג כדור הארץ – מסתמן כאכזבה קופתית. מובשוביץ, מעריץ שתמיד בא מאהבה, מבקש להרגיע.

“זה סרט נהדר", הוא מצהיר בשיחת טלפון מברוקלין, “מצחיק מאוד, ואפילו בכיתי פעמיים, אבל משהו בשיווק שלו נכשל, ואולי הקונספט שלו לא היה מספיק מיוחד או מסעיר, לא מספיק ‘MUST SEE', כזה שחייבים לצאת מהבית בשבילו. אבל אני תמיד מעדיף סרט של פיקסאר ביום חלש על פני כל אולפן אחר כמעט. כמו הילד הקצת מעצבן הזה בכיתה שתמיד מקבל ציון 100 במבחנים, ופתאום מקבל רק 88, עדיין יש גם ב'אליאו' הדים של המורכבות הרגשית והצדדים האפלים והכואבים, הקמאיים, שאפיינו מאז ומתמיד את פיקסאר, שעשו גם סרטים מצוירים על אנשים מבוגרים ולא רק על ילדים.

הסרטים של פיקסאר מסחריים ונגישים ופונים לכולם, אבל יש בהם עומק ונשמה, וכמו בסרטים של מאסטרים כספילברג ובילי וויילדר, יש בהם עוד שכבות מעבר למה שרואים במבט ראשון; קומת הכניסה פתוחה לכולם, אבל יש עוד קומה למעלה, למי שמעמיק וחוקר. ואני רציתי לחקור ולבדוק, מתוך סקרנות אמיתית, איך הם עושים את זה, איך הם מגשימים את חלומו של כל כותב בעצם – לגעת בכל כך הרבה אנשים ברמה ובעוצמה כאלה".

זה ספר על כתיבה בכלל, לא רק כתיבת תסריטים, ולמעשה על היכולת והצורך לספר סיפור, לעורר רגש וליצור חיבור בכל זירה שהיא, גם בעולמות העסקים והשיווק ועל אחת כמה וכמה בממד האישי. מובשוביץ מצא את עצמו מרצה על עקרונות הסיפור של פיקסאר בחברות גדולות כמו אפל ו־BBC, שם העובדים שמחו למצוא דרכים לתווך כל אחד את הסיפור שלו לבוס שמעליו למשל, תוך חתירה לתוצאה או לתגובה הרצויה מבחינתם.  

“הסיפורים של פיקסאר מושתתים על ערכים", מסביר מובשוביץ. “רמי העכברוש ב'רטטוי' לא רוצה לגנוב אוכל מפחי אשפה, הוא רוצה ליצור. ובתרבות של חברות גדולות, הן מחפשות את הערך המוסף של המותג שלהן. אם אתה רוצה למכור משהו, למשל, אתה צריך לדייק את הפגם או הבעיה שאתה בא לפתור. לנצח את הרע זה קל, אבל החוכמה היא ליצור עולם טוב יותר, שינוי אמיתי, וזה קו יסודי של פיקסאר.

הם אף פעם לא סתם שוברים לך את הלב, אלא משלבים אובדן עם צמיחה ומשמעות, ואת הכלים לאחות את השברים. הם נותנים טיפים לחיים עצמם, כמו ב'למעלה', למשל, שהוא סיפור על אלמן זקן ומוכה שכול שמוצא סיבה לחיות מחדש; הוא משחרר את העבר שלו – מילולית, משחרר את הבית שבו מתקיים רוב הפתיח הבלתי נשכח של הסרט, וזו דוגמה לחדות התמטית והעלילתית שבאמצעותה פיקסאר משכנעת אותך בכוחו של השינוי החיובי ומראה לך איך להגיע אליו".

מובשוביץ עצמו חווה אובדן כבד כבר בגיל 6, כשאביו – שהיה בן 34 – נרצח במהלך שוד בלוס אנג'לס. הוא גדל כבן יחיד לאם יחידנית, עם עול נוסף ולא פשוט על כתפיו הצעירות – המשפחה מצד האב נספתה בשואה, והוא נותר, פחות או יותר, המובשוביץ האחרון (במהלך טרגי של הגורל הישראלי, קצין בשם טל מובשוביץ נהרג בעזה בחודש שעבר. אין לו קשר משפחתי לדין מובשוביץ).

הסרטים חפצי החיים של פיקסאר, שבונים ספרייה של זיכרונות ותחושות בצבעים שונים, כמו ב"הקול בראש", עזרו לאין־ספור צופים בכל גיל ומצב שהוא להביט קדימה באופטימיות ולחלץ את עצמם מבורות שחורים. הספר של מובשוביץ הופיע במקור באנגלית, התקבל באהדה ותורגם עד כה בין היתר לווייטנאמית, רוסית וקוריאנית, ואפילו (באופן פיראטי) לפרסית. עכשיו הוא מגיע סוף־סוף הביתה, לשפת אמו של המחבר.

קבלו טעימה לדוגמה: “הרעיון שלכם צריך לאלץ את דמויותיכם לעבור מסע רגשי. דמות שנותקה בכוח מהשגרה שלה, נאלצת לעבוד קשה כדי לחזור לאזור הנוחות שלה, בדיוק כפי שהיינו עושים בחיים. הרצון העז הזה מניע פעולות, החלטות ורגשות שהן ‘הבשר' של הנרטיב הפנימי בסיפור שלכם. הקונספט ב'צעצוע של סיפור' – ‘צעצועים הם בעצם יצורים חיים' – תופס מיד את תשומת ליבנו ומציע הרבה אפשרויות סיפוריות, ועולם עשיר שאפשר לחקור. אך רק כאשר קונספט זה מתפתח לכדי ‘צעצוע אהוב מוחלף בצעצוע חדש ונוצץ יותר', סיכונים רגשיים נכנסים לתמונה (…). אי־הנוחות שדוחפת את הדמות שלכם לפעולה צריכה להיות יותר ממזל רע או התרחיש הגרוע ביותר. זהו זרז שיאלץ את הגיבור להגיב, ובסרטים טובים – גם לצמוח ולהשתנות".