חדשות
סימני שאלה בקרב תושבי הצפון בנוגע למצב שוק העבודה
בתחילת החודש חזרו מפונים רבים מיישובי קווי העימות שבצפון אל בתיהם, לאחר שפיקוד העורף אישר את החזרה. ועדיין, בעיקר עם חידוש הלחימה בעזה ולאחר ירי הטילים מלבנון למטולה, עולים סימני שאלה רבים בקרב תושבי הצפון, שחלקם לא חזרו עדיין לביתם, בעניין הביטחון העתידי.
בתוך כך פרסם שלשום שירות התעסוקה את תוצאותיו של סקר צרכים מיוחד שהוא ערך בקרב תושבי קריית שמונה והסביבה הנמצאים בחל”ת. על פי הסקר, 30% מהתושבים שנמצאים בחל”ת אינם צפויים לחזור למקום עבודתם הקודם ו־11.5% שרויים בחוסר ודאות תעסוקתית. כללית, רק 25.8% מתושבי קריית שמונה וסביבתה חזרו לעבוד, בעוד 74.2% עדיין מחוסרי עבודה.
בסקר הנרחב השתתפו 1,465 אנשים מקריית שמונה והיישובים הסמוכים לה. בנוסף לתושבים שהצהירו שאין בכוונתם לחזור לעבודתם הקודמת, לאלה המתכננים לשוב אליה אין ודאות שמעסיקיהם הקודמים יוכלו להבטיח את העסקתם, גם אם החוק מחייב זאת.
“שירות התעסוקה שוקד בימים אלה על פרטיה האחרונים של האסטרטגיה התעסוקתית לצפון ולתושביו, ולצד זאת נערך לסייע לאלפים השבים לבתיהם לחזור למעגל העבודה באופן מיטבי”, אומרת עו”ד ענבל משש, מנכ”לית שירות התעסוקה.
“עשרות יועצי הקריירה שלנו יצרו קשר בימים האחרונים עם רבים מהשבים צפונה ואנחנו פועלים לבנות תוכניות תעסוקה מותאמות אישית וממומנות. נגיע לכל הנדרשים לסיוע ולא נשאיר אף אחד ואף אחת מאחור. אני קוראת לכל השבים צפונה להיעזר בכלים שיש לנו להציע, והם רבים ומגוונים”.
המצב על הפנים
“בכל 30 השנים שבהן אני בתחום ההשמה וכוח האדם לא נתקלתי במצב קשה שכזה”, מודה איוב נדים, הבעלים של חברת ההשמה וכוח האדם “מריאן” בקריית שמונה, שפועלת באזור. “יש מפעלים בקריית שמונה שהעובדים שלהם נשארו במשרות גם בעיצומה של המלחמה והם עדיין עובדים, כך שאין להם צורך להיעזר בנו. למשרות ניקיון יש ביקוש, ואני מקווה שבקרוב גם ענף החקלאות יחזור לפעול ואז גם לשם נספק עובדים.
בנוגע לעבודות בניין, מסעדנות ושירותי לקוחות יש בעיה כפולה. או מקומות שנפגעו כלכלית ולא יכולים להרשות לעצמם להחזיק עובדים בכמות רגילה והם מצמצמים את כוח האדם, או שאנשים פשוט לא רוצים לעבוד במשרות האלה, כל אחד מהסיבות שלו. ההערכה שלי היא שיש כאלה שמסתפקים בפיצויים שהממשלה כרגע נותנת להם ויש כאלה שמפחדים כי עדיין אין ביטחון באזור. אני אומר לך דוגרי – המצב על הפנים.
יש מקרים שאני צריך לספק עשרה עובדים לבית מלון, אני מצלצל לאנשים שמחפשים משרה, ואף אחד מהם לא חוזר אליי. רק 10% מהאנשים שאני פונה אליהם למשרות שאנחנו מספקים בענפים השונים חוזרים לעבוד. לפני המלחמה הייתי מצליח לאייש משרות מעל ומעבר. אנחנו מתקרבים לעונת החקלאות, וצפוי מחסור בעובדים, אז חקלאים מנסים לגייס עובדים מסוריה במקום עובדים ישראלים”.
ספר על התנודות בשוק המשרות בתקופת המלחמה.
“בתקופת הפינוי היה אפס עבודה. לא עבדנו בכלל. העובדים שלי היו בחל”ת עד לפני חודש, כשתושבים התחילו לחזור לקריית שמונה, ואז התחלנו להתניע מחדש את העסק פה ושם. יש גם עובדים שלי שהיו בחל”ת והחליטו לעזוב את העבודה, מצאו עבודה אחרת ולא חזרו. גם לי יש מחסור בעובדים. עכשיו, רוב האנשים שחוזרים לעבוד הם צעירים בני 30־40. שאר שכבות הגיל לא חזרו לעבוד.
אתה צריך להבין גם שעכשיו, כשהעלו בשני שקלים את שכר המינימום, שזה לא סכום דרמטי לעובדים, אנשים שמקבלים מהמדינה דמי אבטלה יעדיפו לעבוד בשחור על פני לחפש עבודה, כי יותר משתלם להם. המדינה צריכה לפתור את זה”.
מתי להערכתך העניינים יחזרו לקדמותם?
“כשיהיה שקט בלבנון וכשיהיה בטוח לתושבים בצפון, אנשים ירצו לחזור לעבוד פה. יש ביקוש לעובדים אבל אנשים לא רוצים לעבוד כי הם מחפשים את הביטחון. אנשים מבולבלים כי אין רגיעה. יש סוג נוסף של אנשים, שמצאו משרות באזורי הפינוי ולא רוצים לחזור. כל המשק מושפע מזה. בכל מקרה, אני תמיד אופטימי”.
“לפני המלחמה שוק העבודה באזור קריית שמונה פרח, היה ביקוש למשרות והיו אנשים שחיפשו עבודות באזור”, מספר מוחמד, הבעלים של חברת ההשמה “אינור” הפועלת בקריית שמונה ובסביבתה.
“עכשיו זה יותר מאתגר כי אנשים מחפשים עובדים, אבל כשאני פונה לאנשים שמחפשים משרות, הם לא רוצים לעבוד באזור הזה מתוך פחד, בייחוד עכשיו עם חידוש המלחמה. נחזור ונגיד שהכל תלוי במצב הביטחוני. המצב עכשיו לא הכי טוב. מישהו שמחפש משרה לא רוצה להתחייב כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. לכן, באזורים האלה של קריית שמונה, מטולה והסביבה אנשים מעדיפים לחכות כדי שדברים יתבהרו לפני שהם מתחילים לעבוד”.
כמה אחוזים מהאנשים שניסית לגייס באזור התחילו לעבוד?
“בערך 9%, לעומת 100% בתקופה שלפני המלחמה. אם הביטחון יחזור לאזור שלנו, אנשים ימצאו משרות שהם רוצים ולא תהיה שום בעיה. עכשיו, כשבכל יום אנחנו זוכים להפתעות אחרות ולחידוש מלחמה, אי אפשר לסמוך על זה. אבל אי אפשר גם לעצור ולחכות, אז אנחנו מנסים לעשות את המיטב עם מה שיש ולזרום עם המצב הזה”.
לְמה כל הטרחה?
קובי כהן (32), תושב מטולה, פונה ב־7 באוקטובר מביתו. במהלך הירי הבלתי פוסק מלבנון, חנות כלי הבית שבה עבד כשכיר במשך שמונה שנים נהרסה כליל מהפגזה. לכהן אין מקום עבודה לחזור אליו. “זה מצב קשה”, הוא מודה. “מצד אחד, אני שמח לחזור הביתה, גם כשאי אפשר להגיד שבטוח פה, אבל אני רוצה להאמין בצבא ובממשלה, שידאגו לנו.
מצד שני, אני לא יודע איך אני יכול לחזור לעבוד עכשיו. אם אמצא מקום עבודה, ולמחרת יגידו לי שמפנים אותנו שוב בגלל חידוש הלחימה, אז לְמה כל הטרחה והפינג פונג הזה? המקום שעבדתי בו נהרס, והבעלים של החנות בחר שלא לחזור לצפון, ואפשר להבין אותו, אני לא שופט.
אבל המשרות היחידות שאני רואה שלא מצריכות התחייבות לטווח ארוך הן ניקיון ובניין, ואני לא בנוי לעבודות כאלה. משרות מכירה, שאלו המשרות שאני מחפש, תפוסות כרגע, והרבה עסקים סגורים עדיין בגלל המצב. אז אני ממשיך לחפש, ומקווה לחזור לשוק. אני מאמין שכל עוד לא יהיה שקט פה, השוק הזה יהיה קשה. בינתיים אני חי מהפיצויים שהמדינה נותנת לי ומכסף שחסכתי לאורך השנים”.
מיטל (43), תושבת קריית שמונה, עבדה במשך 15 שנה בבית אריזה בעיר. כשהמלחמה פרצה היא הוצאה לחל”ת ומאז לא הוחזרה. “מקום העבודה הזה היה הבית שלי במשך הרבה שנים, גדלתי בו ואהבתי אותו ואת האנשים, ואני עדיין מאוד אוהבת, אבל מאז שפונינו לא חזרתי לעבוד”, היא מספרת. “כרגע כוח האדם בבית האריזה צומצם ב־60%. אני עכשיו באי־ודאות בעניין החזרה שלי לבית האריזה.
הבעלים אומר שברגע שהעסק יתרומם הוא יחזיר את העובדים, אבל אני לא יכולה להסתמך על זה. לפני שלושה שבועות חזרתי לקריית שמונה, ואני עוד לא מחפשת עבודה חדשה כי אני לא יודעת מה נסגר עם המצב הביטחוני ועם מקום העבודה הקודם שלי. יש פה סוג של אבסורד, אבל כל המצב במדינה אבסורדי, לא?”.
שירות התעסוקה מעמיד שורה ארוכה של כלים לעזרת תושבי הצפון הזקוקים לעבודה. בנוסף, השירות מציע לתושבי הצפון השבים לבתיהם מעטפת מקצועית של עשרות יועצי קריירה וקואצ’רים תעסוקתיים, שיקבלו את השבים בלשכות התעסוקה הסמוכות לבתיהם בקריית שמונה, בחצור הגלילית, בקצרין, במסעדה, בצפת ובנהריה.
The IDF and Shin Bet have announced the elimination of the Hamas terrorist who held Emily Damari in his home and took part in the October 7 massacre.
ב־7 באוקטובר, כשקיבלתי את הידיעה על נפילתו של בני, אמרתי שזו לא בשורת איוב, אלא אני איוב בעצמו. מובן שזה היה שבר גדול, אבל מיד התעשתי, כי יש לי משפחה, ילדים ונכדים", מספר אלי טהר, שנבחר בשבוע שעבר ליו"ר ארגון יד לבנים.
"הרגשתי שאני עמוד התווך של המשפחה, ושאם אני נשבר, אז כל המגדל הזה שנקרא 'טהר' יתמוטט. החלטתי להרים את הראש ולבחור בחיים. זה גם מה שהילדים שלי, שאינם איתנו, היו רוצים לראות. הם היו ילדים שמחים שאהבו את החיים. החלטתי ששום דבר לא יכופף אותי. הכאב הוא כאב שלי. בזה, אף אחד לא מתחלק איתי. אז לפחות בטוב שאני יכול לעשות, אני אתחלק. בחרתי בחיים, בחרתי ללכת קדימה ולהגביר את הפעילות שלי למען המשפחות השכולות".
לתת כוחות – ולקבל
טהר, בן 75, גר עם אשתו מזל במושב עזריקם. בעשר השנים האחרונות הוא היה סגן יו"ר הארגון. טהר שכל שניים מששת ילדיו, וגם את אחיו. האח, סא"ל יוסי טהר ז"ל, שהיה בין הלוחמים ששחררו את החטופים באנטבה, נהרג בשנת 1981 בפעילות צה"ל בלבנון. בנו של אלי, סמל רועי טהר ז"ל, היה חייל בסדיר, לוחם בנח"ל. הוא נהרג בתאונת דרכים במהלך חופשה מהשירות, ב־2001, בהיותו בן 20. בן נוסף, יוסף־חי יוסי טהר ז"ל, 39, שנקרא על שם דודו שנפל בלבנון, היה לוחם וקצין בשייטת, ובהמשך עבר לשב"כ. הוא נהרג ב־7 באוקטובר בקרב נגד חוליות מחבלי חמאס באזור קיבוץ מפלסים.
"יוסי היה בכיר מאוד בשב"כ, אפילו תמונתו אסורה לפרסום", מספר האב. "ב־7 באוקטובר הוא לא היה אמור להיות בשטח בכלל. הוא תקשר עם לוחם שב"כ שהיה בשטח ונפצע. הייתה לחימה קשה באזור, ולא היה אפשר להגיע ללוחם הפצוע. הוא אמר ליוסי שהוא לא יחזיק מעמד וביקש שישמור לו על המשפחה. יוסי אמר שהוא לא ייתן לו למות בשטח והתחיל לנסוע אליו, תוך שהוא יורה במחבלים בדרך. הוא חבר ללוחם הפצוע, ודאג שיגיע מסוק לחלץ אותו. הלוחם הזה חי, ובא אלינו לביקור בכל שבוע".
אבל יוסי טהר לא הסתפק בחילוץ חברו. "הוא שמע שמחבלים מנסים להגיע לקיבוץ מפלסים, אסף כמה לוחמים מהצומת וטס איתם לאזור", האב מתאר. "ליד הקיבוץ הם לחמו מול מאות מחבלים. יוסי אמר ללוחמים שאף יהודי לא ימות במפלסים. תוך כדי לחימה הוא שמע שכוח גדול של מחבלים מתארגן באנדרטת חץ שחור ואמור לעלות על אופנועים בדרכו למרכז הארץ. יוסי הרים כטב"ם, ואחר כך נמצאו במקום כ־150 גופות של מחבלים. הוא הציל את מדינת ישראל, כי אם המחבלים היו מגיעים למרכז, אני לא יודע איך זה היה נגמר. יוסי נהרג במהלך הקרבות. זה היה מעשה גבורה שלא יתואר. הוא גם הציל את לוחם השב"כ וגם במפלסים אף אחד לא נהרג".
ארגון יד לבנים, שנוסד בשנת 1949 בעקבות מלחמת העצמאות, הוא הגוף המרכזי המייצג הורים, אחים ואחיות של חללי מערכות ישראל. מטרות הארגון הן שימור זכר החללים, העברת מורשתם לדורות הבאים ומתן ליווי רגשי, חברתי וכלכלי למשפחות השכולות לאורך כל חייהן. לארגון 65 סניפים ובתי יד לבנים ברחבי הארץ, שבהם קיימים חדרי הנצחה, טקסים, פעילויות תרבות וסדנאות. הארגון מעניק ייעוץ וסיוע לבני המשפחות השכולות במימוש זכויות מול מוסדות המדינה, ומפעיל פרויקטים מיוחדים כסמינרים ונופשונים.
הפעילות של טהר בארגון הגיעה מתוך כאבו האישי. "לפני 44 שנה, כששכלתי את אחי, ראיתי את היחס של המדינה כלפי ההורים שלי וכלפי האחים, שלא נספרו", הוא משתף. "לא היה מושג כזה, 'אח שכול'. היו אומרים לנו: 'התפקיד שלכם הוא לשמור על ההורים'. אף אחד לא הבין שאנחנו מאבדים גם את האח וגם את ההורים הקורסים. כשרועי נהרג, הבנתי כמה גדול השבר אצל הורה שמאבד בן".
הוא המשיך ואמר: "החלטתי שאני רוצה להנציח את הבן שלי ואת כל שאר חללי צה"ל, ונכנסתי לפעילות התנדבות בתחום המועצה האזורית שלי, באר טוביה. בנינו שם בית יד לבנים, הנצחנו את הילדים שלנו, התחלנו לעשות פעילות למשפחות במועצה. משם נכנסתי להנהלה הראשית של הארגון, הייתי הרבה שנים חבר הנהלת הארגון, ועם הזמן התמניתי להיות סגן יו"ר. לאחר שאלי בן שם, שהיה 26 שנה יו"ר הארגון, החליט לפרוש ולשמש נשיא הארגון, הגשתי את המועמדות שלי".
"מניסיוני, לצערי הרב, ראיתי את כאב השכול אצל ההורים שלי. ראיתי איך הם קמלים. רציתי לדאוג לכל אלה שנתנו את היקר מכל. מצד שני, העשייה שלי, הפגישות עם בני המשפחות השכולות, העובדה שאני מעניק להם קצת כוחות כשהם בשיא השבר – מעניקות גם לי כוחות. זה דו־צדדי. אני שומע את כאבם, אחר כך מספר להם מי אני. הם שואלים אותי איך אני חי. הם רואים שאני הולך קדימה, לא נשבר. אני מרגיש שאני נותן להם הרבה חוסן, וכאמור, גם מקבל" סיים.
מאין אתה עצמך שואב כוחות?
"אני אומר לעצמי שכל בוקר אני כאילו עולה לגבעה שבה מחכים לי שני הילדים שלי סביב מדורה עם בירה. כל יום זו מלחמה לעלות על הגבעה. אני מחליק, נופל, אבל כל הזמן נמצא בעלייה, ובסוף היום מצליח להיות למעלה. כשתוך כדי הטיפוס אני שומע 'הותר לפרסום', זה המקום שבו אני מחליק, נופל, אבל עדיין נאחז בציפורניים וממשיך לעלות".
להחזיר לגלגל החיים
טהר מציין שמאז 7 באוקטובר נוספו כ־6,000 הורים ואחים שכולים, שבהם מטפל "יד לבנים". "עד אז היינו ארגון מבוגר יחסית מבחינת גיל ההורים והאחים", הוא אומר. "סוגי הפעילות שעשינו למשפחות בסניפים התאימו לגילים האלה. החל מ־7 באוקטובר נחשפנו ל־1,051 אחים שכולים שהם בני 18 ומטה ולהורים שכולים צעירים. אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש עכשיו כדי לטפל באחים השכולים הצעירים ובהורים הצעירים. זה סוג אחר לגמרי של 'קהל', שצריך סוג אחר של טיפול. לדוגמה, שלחנו אם שכולה מ'חרבות ברזל' לחוג קרמיקה שלנו. למחרת היא התקשרה אליי, אמרה שהחוג היה נהדר, 'רק שלחת אותי לבית זקנים'".
מה זה אומר, להתאים את הטיפול ל"קהל"?
"הורים שכולים מ'חרבות ברזל' אנחנו מוציאים, למשל, לריטריטים בקפריסין – לנפוש קצת ולקבל כלים להתמודדות. בארץ, בסניפים שלנו, אנחנו בונים תוכנית לפי הבקשות שלהם. אלה הורים צעירים, חלקם עובדים, לחלק יש גם ילדים קטנים בבית. אנחנו מכינים עכשיו גם תוכנית לסבים ולסבתות שכולים, שיבואו לפעילות עם הנכדים, כדי לשחרר את ההורים. הסבים והסבתות מאוד משמעותיים במשפחות האלה".
מה אתם עושים עבורם בנוסף לפעילויות?
"אנחנו כל הזמן משפרים, עם משרד הביטחון, אם זה מבחינת ביטחון כלכלי, ביטחון רפואי, תעסוקה. מנסים כל הזמן לקדם, לסגור פערים שקיימים. במשפחה שכולה, במקרה ה'טוב' יש ירידה בהכנסות ובמצב הכלכלי. בהרבה מקרים ההורים מפסיקים בכלל לעבוד, נמצאים על יד הקבר של הבן שלהם מבוקר עד הלילה. כמו כן, לא כל משפחה יודעת לעמוד על הזכויות שלה. המטרה שלנו היא להחזיר את המשפחות לגלגל החיים, לאורח חיים נורמלי עד כמה שניתן. לנוכח המצב שנוצר אנחנו מתכננים לפתוח בשנה הקרובה עוד 12 בתי יד לבנים ביהודה ושומרון ובפריפריה".
ייחודיות הארגון, מדגיש טהר, היא בכך "שאנחנו הארגון היציג הגדול ביותר במדינת ישראל והארגון היחיד ש־99% מאנשיו הם מתנדבים. כל שקל שאנחנו מקבלים ממשרד הביטחון או מגוף אחר הולך לרווחת המשפחות".
אתם מתקיימים גם מתרומות?
"עד 7 באוקטובר התזה שלנו הייתה שההורים לא צריכים להיעזר בכספי תרומות. אנחנו, הצוות המוביל ביד לבנים, לא יכולנו להגיד שאנחנו צריכים כסף כדי להנציח את הנופלים. היה לנו איזה מעצור פסיכולוגי. ואז, במלחמת 'חרבות ברזל' נפרצו הדברים, כי הבנו שאין מספיק כסף. כמה שמשרד הביטחון ייתן כתקציב, זה כבר לא מספיק. בימים אלה אנחנו נמצאים בהקמה של גוף שמטרתו איסוף תרומות להמשך הפעילות לטובת המשפחות השכולות".
אתה ורבים אחרים הקרבתם את היקר לכם מכל למען המדינה. איזו תחושה יש לך לנוכח הניסיון להעביר את חוק ההשתמטות?
"אני מעדיף לא להיכנס לפן הפוליטי. אני נשאר רק בפן הרגשי, לא מתעסק בפוליטיקה".
זה סיפור שנותן לביטוי "נהיגה תחת השפעה" משמעות חדשה לחלוטין: נהיגה תחת השפעת יחסי מין. ביום רביעי אחר הצהריים בשבוע שעבר, זוג ממערב וירג'יניה העניק למונח הזה פירוש חדש כשהמשטרה עצרה אותם בעיר בלופילד.
שאנון בראיינט, בת 35, ומת'יו מקדונל, בן 48, נעצרו לאחר שהמשטרה עצרה את רכב הקמפינג הגנוב שלהם ומצאה את השניים במושב הנהג, עירומים לחלוטין ומקיימים יחסי מין בשכרות.
בזמן שהשוטרים עצרו את הרכב, הם הבחינו במראה מתריע: בראיינט הייתה במושב הנהג כשהיא יושבת על מקדונל בזמן שרכב הקמפינג נסע במהירות על הכביש. על פי התלונה שהושגה על ידי האתר "The Smoking Gun", השניים היו עירומים לחלוטין ומקיימים יחסי מין תוך כדי נהיגה.
כשהשוטרים התקרבו לחלון הנהג, מקדונל כבר ישב בתמימות במושב הנוסע כאילו לא קרה כלום, כמו נער שנתפס בעת מעשה. אולם בראיינט, שנראתה "שיכורה מאוד" במושב הנהג, לא הביעה שום בושה וגילתה לשוטרים בכנות: "עשינו סקס", כפי שדיווח השוטר. השניים קיבלו פקודה מיד לצאת מהרכב לפני שבראיינט יכלה להיכנס לפרטים נוספים על ההרפתקאה שהם חוו.
לאחר שהשניים נעצרו, מקדונל הודה בכנות שהם "היו עירומים וניסו לעסוק בפעילות מינית תוך כדי נהיגה" כשהמשטרה עצרה אותם. הוא הסביר שהזוג מיהר לעבור למושבים הנגדיים כשהשוטרים התקרבו לרכב הקמפינג, בניסיון להיראות תמימים.
חיפוש מעמיק ברכב הקמפינג חשף ממצאים מדאיגים נוספים. השוטרים מצאו ציוד לסמים, כולל שקית אבקה לבנה, משככי כאבים ומקטרת זכוכית שבורה. בראיינט הודתה שמקדונל זרק את המקטרת מהחלון במהלך העצירה.
בדיקת הרכב חשפה עובדה מזעזעת נוספת: רכב הקמפינג נגנב מפרינסטון, עיר הנמצאת רק 16 ק״מ משם.
הזוג הואשם במגוון עבירות חמורות: מעשה מגונה, החזקת סמים, נהיגה תחת השפעה והחזקת רכב גנוב. למרות שנתפסו בעת מעשה והודו בקיום יחסי מין בזמן נהיגה, הזוג הודה שאינם אשמים.
על פי רשומות בית המשפט, למקדונל יש עבר פלילי וצו מעצר על שמו במחוז טייזוול, וירג'יניה. הוא מוחזק בערבות של 8,000 דולר.
נאס"א מציגה את השמש מקרוב כפי שלא ראינו מעולם
IDF kills terrorist who took Emily Damari hostage in Gaza in his home
