משך שנים ארוכות מזוהה יצחק (איציק) מויאל בן ה־65 כאיש של מאבקים, שולחנות משא ומתן ומילים חדות. יו”ר הסתדרות עובדי הבניין והתעשיות הנלוות הוא דמות חזקה, נחושה, כזו שכמעט בלתי אפשרי לחדור את שריונה. אבל ברגע שהוא מתחיל לדבר על אחיו הקטן, רנ”ג אורי מויאל ז”ל, שנרצח בשנה שעברה בגיל 51 בפיגוע דקירה בבית הקפה ארומה בבית קמה, לאחר שהרג את המחבל והציל חיים רבים, קולו של איציק מויאל נסדק.

מויאל כתב ספר, “צעד אחרון קדימה” (הוצאת “אות ועוד”), לזכר אחיו. היה לו צורך פנימי עמוק לבטא עדות אישית לאהבה, לגעגוע, להחמצה. “הרצח של אחי הקטן, בן הזקונים שלנו, זעזע את המשפחה”, הוא מספר. “איבדנו אח מדהים, מיוחד, מלא באהבת הארץ, בנתינה ובאהבת הזולת. אדם שבשנים האחרונות אימץ יותר ממאה חיילים בודדים ועזר לעוד מאות נערים שהתמודדו עם קשיים להתגייס לצבא”.

מויאל מספר שאחיו אורי ספג את הערכים האלה מאביהם ומהאחים, ומימש אותם הלכה למעשה: “הוא היה ‘אנרג’ייזר’ – נסע יום אחד לאילת, למחרת לקריית שמונה, והכל כדי לעזור לכל מי שצריך. בשבעה הגיעו, מכל הארץ, אלפי אנשים לביתו בדימונה כדי לספר כמה הוא השפיע עליהם וכמה הסיפור שלו נגע בהם. גיליתי צדדים נוספים באחי מסיפורים שלא הכרתי של אנשים שהוא עזר להם, והחלטתי שחובה לתעד את זה למען הדורות הבאים".

"אחרי השבעה יצאתי למסע של עשרה חודשים שבמהלכו ראיינתי אנשים רבים שהכירו את אחי, ויצרתי את הספר שמביא את סיפורו המלא. אם כולנו נפעל לאורו של אורי, המדינה תהיה יפה יותר. כל ההכנסות מרכישת הספר, שבימים אלה אני מתרגם לאנגלית כדי להפיץ בחו”ל, ילכו לעמותת ‘משכני עמרם’ שפועלת להנצחתו”, הוא מספר. הספר עוקב אחר מסלול חייו של אורי מויאל מילדותו ונעוריו, דרך הקריירה הצבאית והמשפחה שהקים, ועד מפגן הגבורה שלו בזירת הפיגוע והירצחו שם.

פרסים ואות הנשיא

אורי, הצעיר מבין עשרה אחים ואחיות, נולד לעמרם ולסוזן מויאל שהגיעו ב־1963 ממרוקו לעיירת הפיתוח ירוחם. “עוד כילד אורי ראה בצ’רלי, אחינו הגדול, ובי, האח השני שנולד, מודל כמי שהתגייסו לצבא ושירתו כדי לתת למדינה”, מספר מויאל. “אורי זכה באינספור פרסים לאורך הקריירה הצבאית המרשימה שלו, וקיבל גם את אות הנשיא על תרומתו לקהילה”.

אורי מויאל התגייס ב־1991 ושירת כנשק וכלוחם בחיל רגלים. “כיוון שהוא היה חייל מצטיין, הוא כתב נוהל מיוחד, מיוזמתו, לשיפור העבודה בנשקייה בבסיס והגיש אותו למפקד החיל המופתע. מאז יושם הנוהל בכל החיל”, מספר מויאל. “אורי לא סיפר על הנהלים האלה, אבל מפקדיו כבר ידעו שהוא נועד לגדולות ולקראת שחרורו הוצע לו לשמש בשירות קבע כבוחן נשק של חטיבת הנח”ל. אורי היה בוחן ומדריך את הלוחמים בירי בנשק, ולחם בעצמו איתם”. בתפקידו האחרון שימש כמנהל עבודה במחלקת טכנולוגיה ואחזקה בבא”ח נח”ל בערד.

ב־7 באוקטובר, אורי מיהר להגיע לשטח כדי להילחם במחבלים. “אורי קפץ קודם לוודא שהכל בסדר אצל אמא שלנו, ומיד הצטרף לכוחות שלחמו ביישובי העוטף. בהמשך הוא לחם בעזה כחמישה חודשים ברציפות”, אחיו מתאר. “לאורך ימי המלחמה אורי היה פונה אליי כל יום ואומר לי שללוחמים האלה חסר אוכל, ללוחמים ההם חסרים גטקעס ועוד דברים מהסוג הזה".

"אז החלטנו להקים חמ”ל פרטי משלנו ולדאוג לצרכיו של גדוד נח”ל, כולל אוכל לשבת. זה היה חשוב לאורי מאוד. כל היום, לצד הלחימה, הוא התעסק בזה, עד יומו האחרון. הרבה מהאנשים שהוא הכיר, פיקד עליהם ולימד אותם, נפלו במלחמה, וכל מקרה כזה היה כמו מכה בליבו. הוא הרגיש מחויב להם”, סיפר בגאווה.

ב־13 במרץ 2024, כמדי יום, שוחחו האחים מויאל בטלפון. “זה היה ביום רביעי, בשעה 9 וחצי בבוקר”, משחזר מויאל. "אורי ביקש ממני לארגן מאווררים ליחידה שנמצאת בקרוואן חם בשטח. עניתי שאני לא יודע אם אספיק כי אני טס למחרת לפריז, להשתתף בברית מילה של בן משפחה. אמרתי לו: 'אייצג את המשפחה, הלוואי שהיית בא איתי’. אורי ענה: ‘הלוואי. יש לי הרבה עבודה פה, אני בקושי יוצא מחר לחופשה קצרצרה וחוזר. כשהמלחמה תסתיים, נטוס יחד. הגיע הזמן שנהיה בחו”ל’. סיימנו את השיחה וטסתי לצרפת”.

נכד לאחר הרצח

יום למחרת, ב־14 במרץ, נסע אורי מויאל לדימונה, לחופשה קצרה בחיק אשתו ענבל ושלושת ילדיהם. “הוא היה עייף, ועצר בצומת בית קמה כדי לשתות קפה ולהמשיך הלאה”, מספר אחיו. “הוא הגיע לבית הקפה ארומה האהוב עליו, שהיה די עמוס. ואז הגיע לשם גם השטן, מחבל שגר בעבר ברצועת עזה ובאותו זמן גר ברהט. הוא הגיח מאחורי אורי, דקר אותו בחוזקה בעורק בצוואר ואז בבטן. אורי התמוטט על הארץ, והמחבל עמד להמשיך ולרצוח עוד אנשים".

אחיו ממשיך לתאר, "אבל אורי, שאיבד דם רב, הבין ברגעיו האחרונים שחיי אדם אחרים עומדים להילקח. הוא אסף כוחות ממקום שאנחנו לא יודעים מהו, הצליח לעמוד על רגליו, דרך את נשקו, הביט למחבל בעיניו וירה בו. אחרי זה הוא יצא מבית הקפה והתמוטט. הוא פונה לבית החולים סורוקה במצב אנוש ושם הכריזו על מותו. בכך שאורי נטרל את המחבל הוא הציל חיי רבים, אבל שילם בחייו”.

ואתה בזמן הזה בצרפת.
“אני בדיוק במטוס, בדרכי לצרפת, וכשאני נוחת אני פותח את הטלפון ורואה מאות הודעות מבני משפחה. חששתי שקרה משהו לאמא שלנו, שאינה בקו הבריאות, וניסיתי לאתר את בני המשפחה, אבל הקווים של כולם היו תפוסים. בסוף תפסתי את אחד האחים ונאמר לי שאורי נדקר ושמצבו לא טוב".

"יצרתי קשר עם שר הביטחון דאז, יואב גלנט, והעוזר שלו אמר לי שהמצב לא טוב ושמומלץ שכל המשפחה תבוא לבית החולים. בדרך לא דרך הצלחתי למצוא טיסה לארץ, אבל נחתִּי אחרי שההלוויה של אורי כבר נערכה. כל ההמתנה לטיסה והטיסה עצמה היו גיהינום. לא הצלחתי לתפקד. כשהגעתי הביתה ביקשתי מהאחים שלי לא לספר לאמא שלנו, שלוקה בדמנציה, שאורי נרצח. עד היום היא לא יודעת. מוטב כך”.

אורי מויאל נטמן בבית העלמין בדימונה, העיר שבה התגורר ושאותה אהב. כמה חודשים לאחר שנרצח נולד נכדו השלישי של אורי, אריאל יצחק. איציק מויאל נבחר להיות הסנדק שלו. “כשליאב, הבן של אורי, ביקש ממני להיות הסנדק לאור הקשר המיוחד שהיה לאורי ולי, התרגשתי מאוד”, הוא מודה. “שמחתי על הרך הנולד ונעצבתי שאחי האהוב לא זכה לראות את נכדו”.

מאז הרצח פועל מויאל לנקיטת צעדי ענישה נגד משפחתו של המחבל, פאדי אבו אלטייף. “כתבתי מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו, לשר הביטחון ישראל כ”ץ, לרמטכ”ל ולכל הבכירים, ודרשתי שהמדינה תחיל את חוק גירוש המחבלים גם על משפחת הרוצח של אחי”, הוא מספר. “דרשתי שיהרסו את בית משפחת המחבל ויגרשו את כל משפחתו מהארץ. לא הגיוני שהאנשים שגידלו אותו ימשיכו לגור פה. לצערי זה עוד לא קרה, אבל אנחנו ממשיכים לפעול בכיוון”.

בסיום השיחה מבקש מויאל לחדד את המסר: “המורשת של אורי, שעמד בגבורה מול המחבל הזה וחיסל אותו למרות שהוא נפצע אנושות, מוכיחה את הגבורה הישראלית. גם אם באים אלינו מאחור, גם אם פוצעים אותנו – אנחנו נוכל לכל האויבים שלנו, בדיוק כמו שאורי היה יכול. אורי ולוחמים כמותו הם הגיבורים האמיתיים של ארץ ישראל”. 

מדינת ישראל, למקרה שלא הבחנתם, מזכירה לאזרחיה השכם והערב לזכור הכל, כל הזמן. יש ימי זיכרון, עצרות זיכרון, שירי זיכרון, צפירות זיכרון, זיכרון בסלון. הארץ היא אתר הנצחה אחד גדול, ואוי למי שיעז לשכוח.

אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז. אתם זוכרים את הטיול, עם המדריך ההוא, שאול. ונזכור את כולם, כמובן. ואם לא נזכור, החול יזכור (החול!). ואם מישהו לא זוכר את שמה של ההיא עם הצמה שהלכה איתו לאורך כל הדרך, זה לא מפני שהוא שכח חלילה, אלא פשוט מפני שלא ידע את שמה מלכתחילה. איזו הקלה.

ז'אק פוקס, סופר ברזילאי יהודי ש"חוקר זכרונות, סיפורים, בדיונות, היעדרויות וגעגועים", דווקא חי תקופה בישראל, אבל החובה הלאומית לזכור כנראה לא דיברה אליו, ולטענתו – שאותה הוא שוטח בספרון ההפוך־על־הפוך המאויר ורב־החן הזה – הוא פשוט לא זוכר שום דבר (אבל “מיותר לציין שאני לא שוכח שום דבר שאני לא זוכר").

מישהו כתב פעם בהרחבה בעיתון “חדשות" המנוח על חוויותיו בשדה קרב כלשהו, וחזר ואמר שהוא לא זוכר כלום. דן בן אמוץ, בטורו האישי שהופיע באותו עיתון, התייחס לכתבה במשפט כמו, “יחסית למישהו שלא זוכר כלום, הוא זוכר יפה מאוד". ה"לא זוכר" של פוקס הוא כמובן אירוני ומתחכם מלכתחילה, עם פירוט כל הדברים שהוא לכאורה לא זוכר, שרק מי שזוכר היטב יכול לפרט כך, גם אם התירוץ שלו על פני השטח עשוי להיות: אני מפרט את הדברים שהיו אמורים לקרות כך, מתוך ידיעה שמן הסתם קרו, אבל לא מתוך זיכרון.

השאלה הספרותית והפילוסופית עתיקת היומין – האם דברים קרו באמת גם אם איננו זוכרים אותם? – שהיא אולי בת דודתה הקרובה/רחוקה של השאלה “אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?" (האם דבר יכול להתקיים בלי שמבחינים בו?), מוצפת ב"הדברים שאני לא זוכר הם אני" עם סעיפי משנה מטרידים כמו: האם יכול להיות שניהלנו חיים שלמים מבלי להיות עדים להם? או: אם העולם למשל היה עד לחיינו, ולא אנחנו עצמנו, האם זה מבטל את ערכם ומשמעותם של החיים האלה? זה אולי סוג של וריאציה על חרדות העומק של שחקנים ומופיענים (והרי גם סופרים מופיעים מול קהל בכתיבתם): האם הייתי קיים גם אם לא היה לי קהל? כי בפועל, יש לי קהל – משמע אני קיים. אבל איך לומדים, אם בכלל, להיות הקהל שלך עצמך? קארי פישר כתבה ב"גלויות מהחיים": "עושה חיים משוגעים. חבל שאני לא פה". פוקס מדבר על האפשרות של להיות נעדר מחייך שלך, שהיא מפחידה כשם שהיא מוכרת ולא נדירה.

הוא מגייס בסוף הטקסט כמה עדים מומחים, ובראשם זיגמונד פרויד, אלא מי, שאמר כי “זכרונות הילדות שלנו משקפים את שנותינו הראשונות לא כפי שהיו, אלא כפי שהן מופיעות בזכרונות מאוחרים הרבה יותר. באותן תקופות של התעוררות, זכרונות הילדות לא צצו (…) הם התהוו".

מה פוקס מבקש לעשות בספר, בהנחה שאינו מחפש שעשוע אינטלקטואלי בלבד? ביריעה קצרה הוא מנסה להקיף את הקיום כולו, ולא רק את זה הפרטי שלו, כגבר יהודי כותב. דווקא באמצעות חוסר הזיכרון המוצהר הוא שואף להתוודות על כל פגמיו וחטאיו, שאינם שונים מאלה של אחרים. “אני לא זוכר את היום שבו פגשתי את הרוע. הרוע של האחר ושלי. אני לא זוכר את היום שבו הפכתי בפעם הראשונה לקטנוני, לאידיוט ולאגואיסט. זה משהו שיחזור אצלי. זה משהו שחוזר דרך קבע בעולם. אני לא זוכר את היום שבו הייתי בטוח שרק האחר יכול להרע לי. שרק האחר יכול לבגוד באמוני. שרק האחר יכול לגנוב את אהבתי, את חלומותיי ואת הרצונות הכי כמוסים שלי. אני לא זוכר את היום שבו גם אני גנבתי, בגדתי וחשקתי במושא תשוקתו של אחר".

עצוב (וקצת מצחיק, בואו נודה) לראות את הילד שלדבריו חווה רק אהבה בשנותיו הראשונות (“אבל אני לא זוכר אותה"), מתחיל לגלות את הצדדים האחרים, האפלים יותר, של החיים והעולם (לגלות ולזכור, אף על פי שלכאורה אינו זוכר). כולנו הרי היינו הילד הזה, וגם הילדים שלנו יהיו הילד הזה. והילדים שלהם. ההתעסקות של פוקס בעצמו היא כאמור התעסקות במין האנושי כולו. והמין הזה נידון לא רק לכיליון, ככל המינים, אלא גם למסלול קשוח ורצוף תלאות ואסונות. “אני לא זוכר את הדברים ששכחתי כדי שאוכל לחיות. אני לא זוכר את האהבות שכיביתי מפחד שיתעוררו מחדש. אני לא זוכר למה נולדה אצלי שנאה. מה פשר הזעם הזה שחשתי כלפי העם היהודי והעולם שאינו יהודי. אני לא זוכר שעשיתי אידיאליזציה לטרגדיה של השואה. אני לא זוכר מתי הצגתי את עצמי כקורבן כדי שאחרים יאהבו אותי, וגם לא מתי הבנתי איזו שטות גמורה עשיתי. אני לא זוכר למה השלמתי עם הכל (…) אני לא זוכר את היום שבו שמעתי שספרות משנה את החיים. שהאמנות היא ספרות. אני גם לא זוכר את היום שבו הבנתי שהיא לא תועיל לי כלל. שהיא יכולה להיות יפה, עוצמתית וחסרת משמעות".

הפסקה האחרונה עשויה להישמע כמו התנצלות של פוקס על כך שאינו מספר לנו שום דבר שלא ידענו קודם לכן, או הכרה כמעט תבוסתנית בכך שמילותיו לא ישנו את חיינו, כפי שספרות טובה יכולה או אמורה לעשות. הנחמה היחידה שלו ואולי גם שלנו היא שבעוד כמה דקות ממילא לא נזכור שקראנו את הספר שלו, על כל הדברים שהוא – ואנחנו – לא זוכרים. אולי, בסופו של דבר, מה שפוקס מנסה לומר הוא שהחיים עצמם הם בסופו של דבר יפים, עוצמתיים – וחסרי משמעות. אופס. ואם כן נזכור הכל, האם זה יטען אותם במשמעות? ואם יזכרו אותנו אחרי לכתנו? מה זה ייתן לנו? או לזוכרים?

איוריה היפים של רקל מטסושיטה מתכתבים עם יצירות אומנות, בעיקר מהזרם הסוריאליסטי, שבעיניה מתייחסות לזיכרון, כמו “לידת העולם" של חואן מירו, “כלב אנדלוסי" של לואיס בונואל, “הנאהבים בוורוד" של מארק שאגאל ו"התמדתו של הזיכרון" של סלבדור דאלי. 

ז’אק פוקס, “הדברים שאני לא זוכר הם אני", תרגום: דלית להב־דורסט, לוקוס, 57 עמ׳

ב-18 בפברואר 1969 הגיע מרדכי רחמים, לבוש בחליפה ומצויד במזוודה קטנה, לטרמינל בציריך וקלט את הנוסעים יחד עם מאבטח נוסף. רחמים נפרד מן המאבטח הזה לשלום, התקדם לעבר מטוס אל על שהיה בשטח האווירי והחל בבדיקה שגרתית. הוא וידא שהאקדח נמצא במקום מסתור והתיישב במטוס…

מכונית פולקסווגן בצבע לבן נסעה במהירות ונעצרה סמוך לגדר התיל המקיפה את הטרמינל, ליד אזור מסלולי ההמראה. ארבע דמויות יצאו מן הרכב, פתחו תיקי ספורט, הוציאו מהם רובי קלצ'ניקוב והתכוננו לקראת ירי.

המטוס התקדם לאורך המסלול והתקרב אל קצה השטח המגודר. מעבר לגדר, במגרש החניה, עמדה מכוניתם של ארבעת המחבלים, שישבו והמתינו. מטוס אל על בטיסה 432 החל בנסיעה איטית על המסלול מכוסה השלג בנמל התעופה קלוטן בציריך, שווייץ, לקראת המראה לכיוון תל אביב. המטוס פנה לכיוון מסלול המראה מספר 28, ולפתע נפתחת לעברו אש קלצ'ניקובים ורימוני יד הושלכו בזה אחר זה.

"צעקות של נוסעים מבוהלים נשמעו מהמטוס, ולפתע נשמע קול הקברניט בכריזה: 'יורים עלינו! כל הנוסעים לשכב על הרצפה!'. מרדכי רחמים הוציא את האקדח מהמקום שבו הוטמן ונכנס לתא הטייס. כדורים עפו, כל הטייסים שכבו על הרצפה ואחד מהם היה פצוע ושותת דם. הכדורים שרקו וחדרו לתא הטייס".

"כמאבטח, הבין רחמים שעליו לפעול במהירות וביעילות. הוא היה למוד לחימה וניסה לאתר את מקורות הירי. בתוך כך ראה חלון מנותץ מצד ימין. כשהציץ החוצה, הבחין בארבעה מחבלים יורים ממרחק של 50-40 מטרים ומטילים רימונים. במקביל ראה שיש ביניהם אישה אחת שזורקת ומפזרת כרוזים. רחמים חשש כי היו להם מטעני חבלה שתכננו להטמין מתחת למטוס ולפוצץ אותם, וירה לעברם באקדחו. 'אני מבין שעוד מעט הם עלולים לפגוע בכנף המטוס, העמוסה בדלק, ואנחנו עולים השמיימה', סיפר".

קטע זה לקוח מתוך הספר החדש "מעל הצללים – מאבטחי המערך החשאי של ישראל מול הטרור האווירי" (הוצאת "מילים מדברות"), המספר על הקמת מערך האבטחה האווירי בטיסות אזרחיות מישראל ואליה, במטרה להתמודד עם איום חטיפות מטוסים.

המחבר, דותן נווה, חושף את סיפוריהם של מאבטחי הטיסות, האנשים שפועלים מאחורי הקלעים. הוא מביא עדויות אישיות, תחקירים, מסמכים ותמונות, וגם מעניק הצצה לאימוני המאבטחים ולשגרת ההכשרה המבצעית של אחד ממערכי האבטחה האפקטיביים בעולם. הספר מוקדש לזכרו של סרן איתי יהושע ז"ל, שנהרג בקרב בשבעה באוקטובר.

בקיץ 1968, בעקבות חטיפת מטוס אל על שהמריא מרומא, לאלג'יריה, הורה ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, לשירות הביטחון הכללי לאבטח את כל מטוסי אל על במהלך הטיסות. מדינת ישראל הקימה את "יחידת האבטחה של התעופה האזרחית" כמערך משותף לשב"כ ולחברת התעופה הלאומית "אל על". היה זה מערך אבטחה חשאי, ראשון מסוגו בעולם, שכלל הצבת מאבטחים חמושים במטוסים.

הוחלט שבכל טיסה יהיו שני מאבטחים, שישבו במקומות קבועים – אחד בקדמת המטוס ואחד בחלק האחורי. במקרה של חשד, הוסף מאבטח שלישי לטיסה. נקבעו גם שיטות לסינון נוסעים על הקרקע כדי לאתר חשודים פוטנציאליים.

עיסוק שהוא שליחות

דותן נווה עוסק בתחום הקולנוע התיעודי. זהו ספרו השני, אחרי "קו לבן דק" שהביא את סיפורו של מחנה השבויים אנצאר בדרום לבנון. "עבדתי כתחקירן עצמאי ועשיתי תחקיר לסדרה בריטית שעסקה בטרור והתמקדה בטבח באולימפיאדת מינכן", נווה סיפק את הרקע לכתיבת ספרו הנוכחי. "במסגרת התחקיר הכרתי את ליאור אסטליין, עורך ביטאון חיל האוויר, שהתראיין לסדרה. ליאור עבד בעבר במערך האבטחה בנתב"ג, והוא היה זה שהכיר לי את עולם המאבק החשאי בטרור האווירי. הנושא הזה סקרן אותי, ובעיקר הסיפורים על המאבטחים".

וכך נולד הספר?
"החלטתי שאני חוקר את הנושא. הראיונות שעשיתי עם מאבטחים אפשרו לי להכיר קצת יותר את העולם הזה. גם דוד שלי היה מאבטח מטוסים בשנות ה-70, אבל אף פעם לא סיפר מה הוא עשה במסגרת התפקיד. גם אותו הכנסתי בסוף לספר. היה לי חשוב להביא את הנושא של איום החטיפה והפגיעה במטוסים מתחילתו ועד היום".

ספר על תהליך הכתיבה.
"ראיינתי הרבה מאוד אנשים בשנים האחרונות. כאלה שעבדו במערך הזה ומילאו בו מגוון תפקידים. רציתי לספר לא רק על האירועים הדרמטיים שבהם סוכלו ניסיונות לפגוע במטוסים, אלא גם להכיר את ההווי המיוחד, את השגרה, את היום-יום של המאבטחים. לספר איך מתקבלים ליחידה הזו, על האימונים הקשים, על האתגר בלהיות ערניים הרבה שעות במטוס".

"שאלתי את סא"ל במיל' ברוך, איש ביטחון ותיק, מה מניע אנשים לבחור בתפקיד כה ייחודי ומאתגר ולהישאר בצללים, בידיעה שלא יזכו להכרה ציבורית על פועלם למען המדינה ששלחה אותם לסכן את חייהם באוויר. תשובתו הייתה כנה ומעמיקה: אהבת המדינה, ערכים והאתגר. זה חתך אנושי שאם תצליח לקלף אותו, תיתקל בשכבת עילית של מדינת ישראל.

"כל אחד מתמודד עם אתגר באופן שונה. במקום האחרון נמצאת החשיפה – אף אחד לא מחפש אותה. לא תמצא אף אחד שקם ואומר 'אני מאבטח מטוסים'. לאנשים מסוימים, בעצם האתגר, הסיכון או העובדה שהם עושים זאת למען ערכים נעלים, יש תמורה, והתמורה היא פנימית ואישית" (מתוך הספר).

הספר, הניתן לרכישה דרך היישום "עברית" ובאתר ההוצאה, כולל לא מעט קטעי ראיונות. "מפני שמדובר בתפקיד חשאי, היה מורכב להגיע לאנשים האלה, להגיע לסיפורים", הסביר נווה. "אבל כיוון שהעבודה על הספר נמשכה כמה שנים הצלחתי להגיע אליהם וראיינתי כמה עשרות. חלקם מופיעים בספר בשמם המלא, כמו מרדכי רחמים, ואחרים מופיעים בשם פרטי או בשם בדוי".

היה משהו משותף לכל האנשים ששוחחת איתם?
"מה שמאוד בלט באנשים המיוחדים האלה הוא העובדה שהם ראו בעיסוק שליחות. כשמאבטח נמצא במטוס אזרחי, הוא יודע שהוא אחראי על חייהם של 400-300 נוסעים. שאם קורה אירוע, אין מישהו שהוא יכול להזעיק, אלא הוא לבדו מול המחבל. היכולת הזאת, להתאמן ולהתכונן לרגע הזה, ולהיות נורא דרוך וערני, מחייבת כישורים מיוחדים מאוד. המערך שנבנה בא לתת לאותם אנשים את הכלים לפעול במצבי קיצון כאלה".

חלק מלהיות ישראלי

לרוב, אמר נווה, הוא נתקל באנשים שקטים ואף מופנמים. "כאלה שלא מושכים תשומת לב", הוא תיאר. "אבל מצד שני, יש להם יכולת גבוהה מאוד לפעול תוך רגע. מהלוחמים ביחידה הזו נדרשים קור רוח, יכולת תפקוד במצבי לחץ, כושר גופני, ריכוז גבוה מאוד ואומץ לב".

עוד אמר: "בהתחלה נמשכה ההכשרה כמה שבועות. אחר כך זה השתנה לקורסים ארוכים יותר. התפקיד הזה עבר מפה לאוזן. בשלב ראשון הגיעו אליו אנשים ששירתו ביחידות מיוחדות, ולאט-לאט מעגלים נוספים קיבלו גישה למיונים. המאמן הראשון של לוחמי היחידה היה יהודי-אמריקאי בשם דייב בקרמן ז"ל. הקדשתי לו פרק בספר. דייב שירת בכוחות המיוחדים של ארצות הברית ולמד שם את היסודות של תורת האבטחה".

שתף כמה סיפורים ששמעת.
"ראיינתי למשל בחור בשם אודי, שהיה קצין ביטחון בשדה התעופה ברומא בשנת 1985. ב-27 בדצמבר באותה שנה היה פיגוע בדלפק צ'ק אין של 'אל על' ברומא. המאבטח הזה סיפר לי על ילדה שהוא ניסה להציל, לאחר שהיא נפגעה מאחד הכדורים של המחבלים. הוא תיאר איך הוא פינה אותה, ואחר כך ראה שהיא אינה בחיים. הוא דיבר בקול סדוק, אמר שהילדה הזאת הזכירה לו את הבת שלו.

"ראיינתי גם ניצולה מהפיגוע הזה. בחורה בשם רוברטה, שעד היום נשארו לה רסיסים ברגל. היא סיפרה שכשהייתה בבית החולים, הגיע אחד מאנשי הביטחון לבקר אותה. היא לא ידעה מי זה היה. אודי סיפר לי שזה היה הוא. זה סגר לי מעגל".

נווה מספר שהמאבטחים שראיין זכרו את פרטי האירועים ואת הפעולות שהם עשו כדי לסכל את ניסיונות הפגיעה, ניסיונות שלא תמיד מנעו, למרבה הצער, פגיעה באנשים. "אני חושב שהתחום הזה הוא משהו שראוי שאנשים ייחשפו אליו, כי זה חלק מלהיות ישראלי", הוא טען. "אין אח ורע בעולם לאבטחת תעופה אזרחית כמו שזה נעשה בישראל. עם זאת, מאז 11 בספטמבר, פיגוע הטרור הכי גדול שהיה בעולם, חברות תעופה בארצות הברית ובמדינות נוספות מקדישות יותר משאבים להגנה על הנוסעים".

"איום הסייבר הוא ריאלי, דינמי ומתפתח עם הזמן. ככל שהמערכות משתכללות והופכות מתוחכמות יותר, כך גדלה גם הפגיעות שלהן לסיכונים. אדם שיש לו כוונות מרושעות יכול לנצל חולשות של מערכות של מטוסים ולנסות למצוא דרכים להפיל מטוס… לאור זאת, בעשור השלישי במאה ה-21 משתנה דמותו הפנימית והחיצונית של המחבל הפוטנציאלי. במקום מחבל שנושא קלצ'ניקוב ורימון עם נצרה פתוחה, רץ מקצה המטוס לתא הטייס ומאיים לחטוף את הטיסה, יושב במחלקת העסקים או אפילו במחלקה הראשונה מומחה למחשבים ומצליח להשתלט על המערכות הקריטיות במטוס, באמצעים טכנולוגיים פשוטים" (מתוך הספר).

האיומים והסכנות צועדים גם הם עם הזמן. בהתאם, "מעל הצללים" עוסק גם בטרור הטכנולוגי, "ניסיונות לפגוע במטוסים ובשדות תעופה באמצעות מתקפות סייבר. ראיינתי אנשים שעוסקים בדרכים להתמודדות עם איומים מהסוג הזה", נווה עדכן. "העובדה שהאקר יכול להשתלט על מטוס נוסעים מרחוק היא האיום העתידי".