שינוי מהפכני בהגדרת ההשמנה מאיים להפוך את מה שידענו על עודף משקל והשלכותיו: מחקר ישראלי מצא שמיליונים שנחשבו עד כה כסובלים מעודף משקל, לוקים למעשה בהשמנת יתר, ונמצאים בסיכון גבוה לתחלואה ותמותה. הממצאים פורסמו בכתב העת Annals of Internal Medicine . המחקר, שנערך בהובלת פרופ' דרור דיקר מבית חולים השרון מביא לשינוי מהותי באופן שבו תיארו רופאים את מחלת ההשמנה עד היום.

על פי ההגדרות החדשות שגיבשה האגודה האירופית להשמנה כבר לפני שנה, נקבע מדד החדש לקביעת עודף משקל והשמנת יתר, המכונה "יחס היקף מותניים לגובה". מדד זה מחושב כהיקף מותניים חלקי גובה, כאשר תוצאה גבוהה מ-0.5 בשילוב עם מחלה הקשורה להשמנה, מובילה לאבחנת השמנה.

אנשים עם מדד BMI הנע בין 25 ל-30, שבעבר נחשבו רק בעלי עודף משקל, יסווגו על פי ההגדרות החדשות כחולים בהשמנה אם קיימת אצלם הצטברות שומן בטנית משמעותית. לצורך כך ניתחו החוקרים הישראלים נתונים של כ-44 אלף מבוגרים שהשתתפו בסקר הבריאות והתזונה הלאומי בארצות הברית בשנים 1999 עד 2018.

מהנתונים עולה כי 18.8% מהנבדקים, שבעבר נחשבו כבעלי עודף משקל בלבד, סווגו מחדש כחולים בהשמנה על פי ההגדרה החדשה. בקרב קבוצה זו נמצאו שיעורים גבוהים במיוחד של יתר לחץ דם בשיעור 79.9%, דלקת מפרקים בכ-33%, סוכרת ב-15.6% ומחלות לב וכלי דם בקרב 10.5% מהמשתתפים.

החוקרים הדגישו שהממצא המדאיג ביותר נוגע לסיכון לתמותה: הסיכון לתמותה בקבוצה החדשה של החולים בהשמנה היה גבוה יותר מזה של אנשים עם עודף משקל בלבד, ואף בהשוואה לאנשים בעלי משקל תקין אך עם מחלות רקע, התגלה שהסיכון לתמותה עלה בכ-50%.

ד"ר תומס קרפטי, רופא ומדען נתונים מהמכון הטכנולוגי חולון ואחד מעורכי המחקר, הסביר שהסיכון לתמותה בקרב אותם אנשים מוגדרים מחדש כחיים עם השמנה גבוה ב-77% לעומת אלו שנותרו בהגדרת עודף משקל בלבד. לדבריו "המשמעות היא שמיליוני אנשים עשויים להיות בסכנה שלא זוהתה בעבר, ומכאן החשיבות של שינוי ההגדרות".

פרופ' דרור דיקר, העומד בראש המחקר ומומחה לטיפול בהשמנה, הסביר שההסתכלות החדשה על המחלה לא מתמקדת רק במספרים שעל המשקל אלא בראיית ההשמנה כמחלה כרונית מורכבת עם השפעות בריאותיות נרחבות: "ההגדרה החדשה תוכל לאפשר אבחון מוקדם של מטופלים בסיכון ולמנוע התפתחות של מחלות מסכנות חיים, אך יש צורך במחקרים נוספים שיבחנו מי יצטרך לקבל תרופות או טיפולים רפואיים אחרים".

השלכות המחקר לא עוצרות בארצות הברית בלבד. בישראל, אומרים החוקרים, ישנם אנשים רבים שלא הוגדרו עד היום כלוקים בהשמנה, אך לפי הקריטריונים החדשים כן עומדים בהגדרה, והמשמעות היא שהסיכון שלהם לתמותה ולמחלות קשות עולה. ההערכה היא שהכללת ההגדרות הללו גם בארץ תביא לשינוי באופן שבו יאובחנו ויטופלו אלפי אנשים, במטרה לזהות את החולים מוקדם ככל האפשר ולצמצם את שיעורי המחלות הנלוות להשמנה.

המחקר, שנעשה בשיתוף פעולה בין חוקרים מהשרון, אוניברסיטת אריאל והמכון הטכנולוגי חולון, עשוי להוביל לשינויי מדיניות בריאות רחבי היקף. לטענת החוקרים, זיהוי מוקדם של אנשים החיים עם השמנה באמצעות הקריטריונים החדשים הוא כלי חשוב שיכול להציל חיים, לצמצם את ההוצאות למערכת הבריאות ולהפחית סיבוכים קשים, שרבים מהם נובעים מחוסר אבחון בזמן.

כ-22 בני ערובה ישראלים ממשיכים להחזיק את לב המדינה בדאגה ובכאב, כשהקריאה להצלתם הולכת ונעשית נואשת מיום ליום, וכעת מפרסם מטה משפחות החטופים מסמך חריף בו הם מתריעים מפני סכנת חיים מיידית לחטופים בעזה הקיץ הקרוב. המסמך שנשלח לראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מתאר בפירוט את התנאים התת-אנושיים בהם מוחזקים החטופים, ואת ההחמרה החמורה הצפויה במהלך חודשי הקיץ.

במכתבם מתארים אנשי מערך הבריאות של המטה "משולש סיכון קטלני" המורכב ממצבם הבריאותי הירוד של החטופים, אלימות החוטפים ותנאי הכליאה הקשים, אשר מחמירים ככל שחולף הזמן. בקיץ, מציינים הרופאים, גובר הסיכון להתייבשות חמורה עד מוות, עקב מחסור כרוני במים, בתנאי היגיינה ובמזון. שילוב של עומסי חום קיצוניים עם לחות גבוהה ומחסור באוורור במנהרות, עלול להביא לקריסת מערכות הגוף, למכת חום ולאי ספיקת כליות קטלנית.

"מדובר לא רק בהתייבשות חריפה אלא גם בהתייבשות כרונית מתמשכת", הזהירו במכתב, "מצב שגורם נזק בלתי הפיך למערכות החיוניות בגוף ועלול להביא למוות איטי ומייסר". לפי תחקירים ועדויות של חטופים ששוחררו, חלקם ממשיכים לסבול חודשים לאחר שחרורם מסימני פגיעה בכליות, מחלות זיהומיות ופגיעות נפשיות שנגרמו כתוצאה מהחום, מהרעב ומהצמא.

פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות של פורום משפחות החטופים והנעדרים, ופרופ' יובל חלד, מומחה לפיזיולוגיה ולשעבר הפיזיולוג הראשי של צה"ל, החתומים על המכתב, קראו למקבלי ההחלטות "לפעול לאלתר" כדי להציל את החטופים, שלדבריהם מצויים במצב מסכן חיים ההולך וגובר עם כל יום שחולף, במיוחד כשהשובים נתונים בעצמם ללחץ, תסכול וייאוש, מה שעלול להגביר כלפיהם אלימות ולהוריד עוד יותר את סיכויי ההישרדות שלהם.

במכתב הובאו גם עדויות קשות מחטופים ששבו, שתיארו ימים שלמים ללא טיפת מים נקייה, מחסור במזון ובוויטמינים בסיסיים, זיהומים חוזרים, בעיות במערכת העיכול, דיכאון עמוק ותנאים נפשיים קשים שהוחרפו בחום העז של הקיץ הקודם. השנה, כך מתריעים הרופאים, החטופים צפויים להתמודד עם מצב גרוע אף יותר בשל שחיקת כוחותיהם הפיזיים והנפשיים, ולאור הזמן הרב שחלף מאז נחטפו.

במסמך שהועבר לראש הממשלה, מזכיר המטה כי גם הרמטכ"ל התריע בישיבת הקבינט המצומצם שנערכה לפני שבועיים על הידרדרות חמורה במצב החטופים וכי "יש התעללות קשה יותר בחטופים, המצב שלהם קשה מאוד", והוסיף שהמשך הפעולה הצבאית עלול אף לסכן את שלומם.

"מדובר בחובה מוסרית, רפואית ויהודית", נכתב במסמך, "הצלת חיים של מי שנמצא בסכנה מיידית קודמת לכל סכנה עתידית. החטופים הם אזרחים חפים מפשע שמדינת ישראל מחויבת להם, וזכותם לשוב הביתה בחיים". הכותבים הדגישו כי אין אפשרות להעדיף חטוף אחד על פני האחרים, משום שכולם נמצאים בסכנת חיים ברורה ומוחשית, וכל אחד מהם עלול להתמוטט בכל רגע.

חיבוק ארוך על ספסל ציבורי, נשיקה צרפתית בתחנת אוטובוס או אחיזת ידיים בקניון: לא מעט אנשים מרגישים אי נוחות כשזוגות מפגינים אהבה בפומבי, תופעה הידועה כ-PDA, לא המסמך הממוחשב אלא קיצור של Public Displays of Affection. אבל עכשיו מתברר שמחוות אינטימיות כאלה, גם אם נתפסות כמעיקות בעיני הסביבה, עושות טוב לזוגיות. 

מחקר חדש שפורסם בכתב העת PLOS One בחן כיצד מזמוזים בציבור ובפרטיות משפיעים על שביעות הרצון במערכת יחסים, והתוצאות חד-משמעיות: זוגות שמבטאים יותר חיבה, בין אם בבית ובין אם מול כולם, נהנים מקשר זוגי יציב ומאושר יותר.

במחקר שפורסם בכתב העת המדעי PLOS One ניסו להבין איך הפגנת חיבה, גם בפרטיות וגם מול אחרים, משפיעה על שביעות הרצון במערכת יחסים. החוקרים מאוניברסיטת שלזיה בפולין בדקו 461 משתתפים בגילאי 18 עד 49, כולם במערכות יחסים הטרוסקסואליות. הם חילקו את הנחקרים לשלוש מדינות, פולין, אינדונזיה ונפאל, שלכל אחת מהן נורמות שונות מאוד בכל הנוגע להפגנת חיבה בפומבי. בעוד בפולין זוגות חופשיים יחסית להתחבק ולהתנשק ברחוב בלי להיתקל בהרמות גבה, באינדונזיה מחוות כאלה נחשבות לא מקובלות ולעיתים אפילו אסורות בחוק, ונפאל נמצאת איפשהו באמצע, עם עמדות מעורבות בין מסורת לפתיחות.

לכל משתתף הועבר שאלון שהעריך עד כמה הוא נוהג להביע חיבה, גם בפרהסיה וגם בפרטיות. בנוסף הם דירגו את שביעות הרצון שלהם מהקשר הזוגי בסולם בין 1, כישלון מוחלט, ל־5, הצלחה מלאה.

התוצאות הצביעו על כך שככל שבני הזוג מביעים יותר חיבה כך הם מרוצים יותר מהקשר. משתתפי נפאל דיווחו על שביעות הרצון הגבוהה ביותר, אחריהם הפולנים, ובסוף האינדונזים. החוקרים הסבירו שככל שמוסכמות התרבות מאפשרות חיבה פומבית, כך גם הביטוי הרגשי גדל. בפולין לדוגמה זוגות נטו להתמזמז הרבה יותר ברחוב, בזמן שבאינדונזיה המגע הציבורי היה כמעט אפסי. גם כשזה מגיע למגע בבית, הפולנים הובילו ברמות החיבה הגבוהות שלהם.

לדברי החוקרים, החיבה, אם בבית ואם מול אחרים, מייצרת תחושת קרבה, מחויבות וביטחון בזוגיות. כשבני זוג נמנעים ממגע, עלול להיווצר ריחוק רגשי, והפער הזה עלול לגלוש לתסכולים ומריבות. לכן ההמלצה שלהם היא לא לוותר על מגע, גם במקומות שבהם נורמות התרבות מגבילות אותו. עם זאת, הם ממליצים להתאים את גילויי החיבה והמגע למוסכמות המקומיות, כדי להימנע מפגיעה ברגשות אחרים. החוקרים מציינים שהמסקנות עשויות להיות לעזר גם למטפלים זוגיים שעשויים להמליץ למטופלים על יותר מגע, גם בציבור. 

למרות ההבדלים התרבותיים, החוקרים סיכמו: התמזמזות אולי גורמת לאנשים לידכם אי נעימות, אבל בני הזוג עצמם מרוויחים ממנו קרבה, תחושת ערך וביטחון. אז אם אתם רוצים לשמור על הקשר שלכם חזק, אל תפחדו מחיבוק או מנשיקה קטנה גם אם זה קורה באמצע הרחוב.