למי שזוכר או רוצה להיזכר בחיה הררית: השחקנית הישראלית הראשונה שכבשה את הוליווד ("בן חור"), הרבה לפני שגל גדות הייתה ניצוץ בעיני הוריה, הייתה במקרה דודתה של תמר טסלר, שבילתה חופשות קסומות באחוזתה האנגלית ומשלבת זיכרונות ובדיון ב"החיים הנפלאים של דודה מונה" (התחנה, 190 עמ'). אז דודה חיה הופכת לדודה מונה, אבל ההוד וההדר, של מלכה שמעולם לא ויתרה על כתרה, נשארים כמו במקור. טעימה: “היא מוקפת בחברות שאספה לאורך חייה, מחזאיות עטורות פרסים, שחקניות מפורסמות, אומניות וסופרת אחת בעלת שם עולמי עם תואר אצולה שהוענק לה ישר מהמלכה. נבחרת החלומות של הנשים המבוגרות. אמרתי למונה שהפחד הכי גדול שלי הוא שכשאהיה בגילן לא יהיו לי הישגים לזקוף לזכותי. ודאי אהיה גם ענייה מרודה בלי פנסיה או הכנסה חודשית".
הספר: החיים הנפלאים של דודה מונה (צילום: ללא)
למי שמחפש אתגרים נומרולוגיים: “שנה שבע" (מיכל קרייטלר, התחנה, 212 עמ') הוא רומן סוחף שנקרא בלגימה אחת, ובמרכזו דרמה משפחתית שכמעט לא תיאמן ובכל זאת, רק המציאות עצמה יכולה לכתוב אותה. כלומר, סיפור גדול מהחיים לכאורה, אבל למעשה בגודל החיים בדיוק. והכל דרך פריזמה מקורית של נומרולוגיה. טעימה (ציטוט של דמות שעברית אינה שפת אמה): “אצלנו בנומרולוגיה, כל אחד מקבל אתגר. אתגר זה… קושי, בעיה שצריך לפתור. יש אנשים שאתגר שלהם זה להיות עצמאיים, להתמודד עם דברים לבד. יש אנשים שאתגר שלהם זה להעז ולא לפחד. יש אנשים שאתגר שלהם זה לטפל במישהו אחר. כל אחד יש לו אתגר. וכל אחד מקבל הזדמנות לפתור אתגר שלו. אבל אם לא התמודדת כמו שצריך עם אתגר שלך, תקבלי אותו שוב, במחזור הבא של תשע שנים. ושוב. ושוב. עד שתפתרי אתגר שלך".
שנה שבע מיכל קרייטלר(צילום: התחנה)
למי שחולם על סימפוניה משותפת עם הילדים: “שירים מן הכוכבים" הוא פרויקט מוזיקלי מקסים לפעוטות והוריהם, שאותו משלים ספר רב חן. המוזיקה ניתנת להאזנה בחינם באתר הייעודי, בספוטיפיי, יו־טיוב ועוד. הספר, שמכנס שירים וסיפורים וציורים, הוא הבונוס. אסנת לב ארי ואסף לוינבוק יצרו מסע שלם של דמיון ומשחק, שנע בין רגעים אינטימיים לנגיעות פילוסופיות, צלילים וחרוזים, במקצב הכוכבים הנעים ופועמים במסלולם הארוך, ותוך חיבור אל הטבע ואל יופיו של היקום ומסתוריותו, כולל עכבישה קטנה ומכמירת לב שמנסה לצוד את הירח.
שירים מן הכוכבים (צילום: ללא)
למי שיתגעגע לחירייה בחג: “קברט חירייה" (עירית דנקנר־קאופמן, כנרת זמורה, 176 עמ') הוא שם קצת יותר ספציפי נאמר מ"קרקס פלשתינה" או “מופע טוטאל", אבל הסימבוליזם די שקוף. המדינה בזבל, הדיסטופיה משתוללת, וחבורה עליזה (לא באמת) מתכנסת במחסן קירור לבשר שהפך לאולם אירועים לעת מצוא. סוודר לא יעזור. טעימה: “תשומת לב, צומי וחמלה. בקיצור, הרעיון הבסיסי הוא איך אנחנו ממנפים מצוקה וצער ליתרון כלכלי. וזה העולם החדש – לכל רגש יש מחיר, תפוקה ועלות. זה שם המשחק ותזכרו את זה טוב טוב".
קברט חיריה עירית דנקר-קאופמן (צילום: כנרת זמורה)
למי שמחפש נובלות ישראליות עכשוויות: “קירות" של רועי סלמן (פרדס, 150 עמ') הוא בחירה יפה. המון כישרון, מקוריות, רעננות ולא מעט כאב, אבל יותר מקורטוב של אופטימיות. טעימה: “אנשים נשברים משתיקות; המבוכה מבלבלת אותם. אבל לא אותה. היא רגילה לשתיקות ארוכות מהמקצוע שלה, ומאלו שהיו בינה לבין נתי, אחרי שהתעקשה שלא ישתף אותה בשום דבר שקשור למוטי. מבחינתה אין מוטי בעולם. חוץ מהירקן מהרחוב המקביל, שדאג לספר לכולם שקוראים לו מוטי על שם מרדכי היהודי. אבל גם לו היא השמיטה את השם, וקראה לו פשוט ירקן".
קירות, רועי סלמן (צילום: באדיבות הוצאת פרדס)
למי שחפץ לגלות מחדש את אחד הסופרים הכי מעניינים שלנו: “הגלויה האחרונה של רוסיטה ל'אמור" (נהר, 160 עמ'), אוסף נהדר של סיפורים קצרים וקצרצרים מאת ראובן מירן הוותיק, המעוטר בין היתר בתואר אבירות מטעם ממשלת צרפת (“אביר במסדר הדקלים האקדמי") ובפרס אוסטנה האיטלקי (אין נביא בעירו?), מקיף יותר מ־20 שנות יצירה – רטרוספקטיבה, אם תרצו – ומציע הנאת קריאה חריפה. טעימה: “בכל מקום שאני נכנס אליו אני תמיד מחפש את הפינה הכי רחוקה מן הכניסה. אם היא תפוסה, אני עוזב. על פינות אני לא מוכן להתפשר. זה לא התחיל היום. כבר בבית הספר, כשהמורה שלח אותי בפעם הראשונה לעמוד בפינה, הבנתי אילו יתרונות טמונים בפינות: להימצא בנקודה שהיא רק שלי ושבה אין מקום לאיש מלבדי, להיות מוגן לא על ידי קיר אחד אלא שניים, לראות את כל התמונה בלי להיות חלק ממנה ולהיחשף לה; להיות בתוך המסגרת ומחוצה לה, להרגיש רצוי ודחוי, נחשק ונדחה".
הגלויה האחרונה של רוסיטה לאמור, ראובן מירן (צילום: נהר ספרים)
למי שרוצה להתעטף בשמיכת טלאים מנחמת: “שמיכת טלאים", הרומן הגרפי של קרייג תומפסון (תרגום: מאיה בקר, יוקה ספרים, 582 עמ'), שלפני 20 שנה שינה את פני הז'אנר כולו וכעת רואה אור לראשונה בעברית, הוא סיפור התבגרות רחב יריעה ומועך לב, מפעים ביופיו וכביר בעוצמתו. לא נוכל להציע טעימה בפורמט הזה, ורק נשלח אתכם לצלול לתוך העולם המאויר שאין שני לו ושלא תשכחו במהרה.
שמיכת טלאים, קרייג תומפסון (צילום: יוקה)
למי שפנטז איך זה להיות אחד האנשים האלה שנופשים בריזורטים של “הלוטוס הלבן": רומן הביכורים המלבב של דורית חכים קרמר, "הכיוון: מערב" (כתר, 344 עמ'), עשוי להציע תשובה מסוימת, ולבטח הצצה נדיבה לעולמם המופלא, המורכב והדי בלתי נתפס של הייטקיסטים שעשו את האקזיט של החיים. חכים קרמר, קולנוענית ועיתונאית לשעבר, מתגלה כסופרת מצוינת, והרומן שלה הוא לא פחות מממכר (והולך מושלם עם שוקולד למריחה על מצה נרצעת). טעימה: “'נעמי מעדיפה את וילה לוריין כי היא יותר קרובה לאזור הציבורי, שם נמצאים הספא והחמאם ומסעדת המישלן שלנו', מבארת לי אלאונורה בסבלנות. ‘אבל השאטו זו וילה מיוחדת בגלל שהיא מבודדת, יחידה בין כרמים עם שירות של באטלר, ג'קוזי במרפסת של חדר השינה, וכמובן, בריכת שחייה פרטית. ברגע שאת מאשרת לי אני נועלת אותה במחשב והיא שלך'".
הכיוון מערב, דורית חכים קרמר (צילום: כתר)
למי שלא יכול לחכות עד שיתברר מי מת בסוף העונה של “הלוטוס הלבן": מי רצח את גליה סוצקי היפה, שהייתה חברה בקיבוץ עירוני בלב גבעתיים? פקד סיגל שמש־לוין, הגיבורה הכובשת שבראה אילה בן פורת בספרה הקודם, “האישה שלא הייתה", חוזרת ב"כוונות טובות" (שכולנו יודעים לאן הן מובילות), מותחן משובח שיבטיח רוב אקשן בין נטפליקס לכרפס (כתר, 323 עמ'). טעימה: “אבל בתוך הכביסה שהייתה על הרצפה יש גרב שהיא לא שלנו. היא של מישהו אחר. תמצאו של מי הגרב הזאת ותדעו מי רצח אותה".
כוונות טובות, אילה בן פורת (צילום: כתר)
למי שמעוניין לבלות עם חכמים שיש להם תשובה (כמעט) לכל שאלה: ובחכמים הכוונה לחכם מכולם. “יפה נורא" (יאיר גרבוז, יצירה עברית, 357 עמ') הוא מעיין מתגבר (ויפה נורא) של החוכמה הגרבוזית הבלתי ניתנת לחיקוי, שהיא עולם ומלואו של ידע, הומור, סקרנות, אהבת אומנות ואהבת אדם (טוב, נו, עד גבול מסוים). עונג חגיגי מאין כמוהו. טעימה: “לאחרונה נכדתי בת השבע ציירה ציור קטן שעורר את התפעלותי, קנאתי וגאוותי. לא מצאתי שום סיבה בעולם לא להעתיקו, כי המביא דברים בשם נכדתו מביא עוד ציור לעולם וגאווה למשפחה. נכדתי שנולדה עם תודעת צדק התרעמה על ההעתקה, שהיא כמובן סוג של נטילת חלק מתהילתה. אלא שלקיחה היא הבסיס של יצירתי".
יפה נורא, יאיר גרבוז (צילום: יצירה עברית)
למי שאומר לעצמו: אם כבר חוכמה, אז למה לא חוכמה רוסית (וטטרית וגיאורגית)? “חוכמת הבבושקה" (הוצאת פתגם, 210 עמ'), בעריכת בוריס זיידמן ורוביק רוזנטל, הוא אוסף מרהיב של פתגמים רוסיים, בכל נושא שרק עולה בדעתכם. וכל השפע הזה הוא תוספת מבורכת לתרבות הישראלית שהעורכים מדמים בפתח הדבר לספר לסלט הירקות שבארוחת הבוקר המקומית, “המורכבת ממגוון של השפעות, טעמים וריחות". טעימה רב־פעמית, להנאתכם: “האש לא יהפוך לחברו של הקש"; “אל תחשוש מאויב חכם, חשוש מחבר טיפש"; “עדיף להאמין לעינך הפוזלת מאשר לאחיך בשר מבשרך"; “הנעורים אינם עוון והזקנה אינה נושא ללעג"; “אנו חיים בבדיחות הדעת, אבל נמות ברצינות גמורה"; “פרוסת לחם שנקנתה בעבודה, טובה יותר מכיכר גנובה"; “סיימת לאכול מרק דגים, אל תתחיל לרחם על הדג"; “כשנותנים לטיפש כבוד, אינו יודע היכן להתיישב"; “אם לא תגן על שערה בודדת, תאבד את כל הזקן".
חוכמת הבבושקה (צילום: ללא)
למי שחייב לדעת למה לא בוכים על חלב שנשפך: “למה לא בוכים על חלב שנשפך" (אריה שטרן, מטר, 250 עמ') יסגור לכם באותה הזדמנות את הפינה עם שאלות שתמיד רציתם לשאול (נניח) ולא היה לכם את מי, כמו: מיהו הנחתום ומדוע הוא מעיד על עיסתו? למה המשיח רוכב דווקא על חמור? איזו עצה נתן אחיתופל שרודפת אותו עד היום? ומי לעזאזל כתב את הכתובת שהייתה על הקיר? טעימה: “הביטוי ‘לא בוכים על חלב שנשפך' מופיע לראשונה באוסף פתגמים הולנדיים משנת 1559, אבל שורשיו קדומים יותר. אחד המקורות לביטוי זה הוא המנהג להעניק מתנות לפיות במקדש. אם לא ידעתם, חלב הוא המשקה המועדף על הפיות, ולכן המאמינים היו מביאים להן חלב. אם במקרה החלב היה נשפך, לא הייתה סיבה לבכות עליו, כי הפיות ייהנו ממנו… אזכור נוסף לביטוי זה מופיע בתקופת השפל הגדול בתחילת שנות העשרים בארצות הברית, כאשר החקלאים נדרשו להשמיד עודפי חלב כדי לתמוך ברמת המחיר שלו".
למה לא בוכים על חלב שנשפך, אריה שטרן (צילום: הוצאת מטר)
למי שאוהב את החג שלו במדים מאובקים: “אימפריית החול" הוא קובץ סיפורים רגיש ומרשים של העיתונאי יונתן אנגלנדר (כנרת זמורה, 175 עמ'). כל הסיפורים מתרחשים בקיץ אחד בבסיס הטירונות זיקים, וכולם אפקטיביים וצורבים; במסטינג הזה יש פחות חרוסת ממרור. טעימה: “ערן בחור נחמד, מלא רצון טוב, אבל לא מבין. רק ירד מהאוטובוס וכבר אימץ את זיקים כבית, את הטירונים כמשפחה. אם היו לו חיים לפני, הם נמחקו כשעבר את הש"ג. בנאמנותו הכלבית לצבא, בהתמסרותו לזהותו החדשה כחייל, ערן חשב שהזוהמה של זיקים מחשלת ושאפשר לשטוף אותה מעצמך בסוף היום, אבל אוהד ידע את האמת: אין מים ולא סבון ולא מברשת שיוכלו להוריד את הטינופת שתדבק בו פה אם לא ייזהר".
אימפריית החול, יונתן אנגלנדר (צילום: כנרת זמורה)
למי שאמיץ דיו כדי לחוות את פינלנד הלא תיירותית דרך עיני פליטות מאוקראינה הקורסת: “גינת הכלבים" (סופי אוקסנן, תרגום: רות שפירא, עם עובד, 374 עמ') הוא מותחן פסיכולוגי מטריד ועוכר שלווה, על הצד האפל של תעשיית הפוריות הבינלאומית, כשהשחיתות במזרח מזינה את תאוות הבצע במערב. טעימה: “הגנבים לא הטרידו אותי. איוואן ימצא אותם ויוודא שיבינו שהם פגעו באנשים הלא נכונים, וחיסלו את הכלב של האנשים הלא נכונים. אבל זה לא יחזיר את הקומפוט. זכרתי באיזו אהבה בוריס בדק את התרמילים המתכהים והולכים של הפרגים, כמה טוב הוא טיפל בהם ובמטבח שלו. השודדים זכו בחומר הכי טוב במחוז. לנו לא נשאר כלום".
גינת הכלבים, סופי אוקסנן (צילום: עם עובד)
למי שאוהב את הרומנטיקה שלו חיה וגם מתה: “הרומנטיקנים המתים" (אשלי פוסטון, תרגום: יסמין קליין, הוצאת לב אדום, 336 עמ'), רב־מכר כיפי שהעיבוד הקולנועי שלו כבר בפנים, שואל שאלה פשוטה למדי אבל מהותית: האם האהבה מתה כשהאדם מת? ובייחוד אם הוא אדם חתיך. דילמה. טעימה: “ואני חשבתי שאהבה היא שקר. אהבה היא לסבול מישהו חמישים שנה כדי שיהיה מי שיקבור אותך כשתמותי. מי כמוני יודעת, המשפחה שלי הייתה בעסקי הקבורה. אמרתי את זה לטבתה, והיא אמרה שאני וולגרית. אני אמרתי שאני מציאותית".
הרומנטיקנים המתים, אשלי פסטון (צילום: הוצאת לב אדום)
למי שמחפש שירה שרירית ולא מתפשרת: שילה ויינברג, אקטיביסטית ולוחמת צדק, חופש ושלום, אישה טרנסית ומעל הכל משוררת נפלאה, מתייחסת ב"כעת" (ספרי עיתון 77, 90 עמ', עורך: אלי הירש) לימים הנוראים האלה ממש (יותר “כעת" מזה אין) ולנספחיהם הנפשיים. שירים על חורבן ואובדן אבל גם על רוח האדם שאולי תנצח בסוף.
אנשים שנולדו חרדתים וכל רשרוש בבית עלול להקפיץ אותם, גם אם הם מתגוררים עם שני כלבי אמסטף. ויש אנשים כמוני, שנולדו עם תחושה ששום דבר רע לא יקרה להם לעולם, גם אם הם גרים רק עם חתול אנגורה ברחוב הירקון בתל אביב, ולמרות השמועות העקשניות, שהולכות ומתגברות, על אנס שתוקף נשים בודדות במשולש דיזנגוף‐פרישמן‐הירקון.
ההורים קנו לי תרסיס פלפל והגיעו במיוחד מירושלים כדי להעניק לי אותו. הם גם התחננו שאתקין סורגים על החלונות. אבל אני סירבתי בתקיפות. סורגים היו מקלקלים לי את הנוף לים. רק בזכותו התעוררתי בכל בוקר בהתלהבות נעורים לא אופיינית לקשישה בת שלושים ושתיים כמוני. הצנחתי את תרסיס הפלפל לתוך הבלגן שבתיק שלי. והצטערתי מאוד על המעשה הזה אחרי הלילה הארור ההוא. הלילה שהפך את עולמי.
אורלי קראוס ויינר (צילום: אסנת רום)
התעוררתי אז מרעש שייחסתי לְחמוד, החתול שלי, והחלטתי לגשת למטבח ולנשנש מעוגת הגבינה שהשאירו לי ההורים במקרר. אמנם נשבעתי לא לגעת בה יותר, לאחר שטחנתי רבע ממנה בעמידה, אבל שרעפי השינה כנראה טשטשו את כוח הרצון שלי. הצלחתי להוציא את התבנית מהמקרר ולהניח אותה על השיש, כשלפתע הרגשתי מישהו מחבק את מותני בכוח. בשנייה הבאה חשתי יד נוספת מצמידה סכין לצווארי וקול מתכתי סינן באוזני, "תהיי בשקט או שאני שוחט אותך."
דווקא האיום הנאלח הזה גאל אותי מהשיתוק שאחז בי. אחזתי בסכין הקצבים הגדולה שנחה בתוך התבנית ותקעתי אותה בכל הכוח בזרוע שחיבקה את מותני. הפורץ השמיע זעקת כאב ונרתע לאחור. הסתובבתי בקפיצה. לאור הירח שהציץ פתאום מבין קרעי העננים ראיתי שהוא עדיין אוחז בסכין שלו ביד השנייה. מיהרתי לדקור גם אותה כדי לנטרל אותו, לפני שיתאושש. הגבר, שפרצופו היה מכוסה בכובע גרב שחור, צרח שוב. הסכין נשמטה מידו שדיממה קשות. למרות זאת הוא הצליח להימלט לעבר הדלת שחצצה בין הדירה לגג, בעט בה וברח החוצה. לבי הלם בקצב של תופי מלחמה כשמיהרתי אחריו. רגלי נרטבו משאריות הגשם שירד בלילה, אבל התעלמתי מזה.
הספקתי לראות אותו מתכופף מעל המעקה ומנסה לתפוס משהו בידיו הפצועות. כעבור שנייה ניסרה את חלל הלילה שאגה נוראית, שלא אשכח לעולם. לא הייתי צריכה לשמוע את החבטה האיומה כדי לדעת מה קרה. ידי החלו לרעוד וסכין הקצבים נפלה על רגלי. בכלל לא חשתי בכאב בתוך סערת הרגשות שהשתוללה בתוכי. שאלוהים יסלח לי! הרגתי בן אדם! זאת היתה המחשבה המסודרת הראשונה שחלפה במוחי. לפני שהספקתי לסנגר על עצמי, חשתי קבס עולה בקרבי ומאיים לחנוק אותי. רגלי הרועדות בקושי נשאו אותי לשירותים, שם התקפלתי מעל האסלה והקאתי את נשמתי.
ופתאום חשתי משהו רך נוגע בי. פלטתי זעקת אימים ‐ דמיינתי שזוהי רוחו של המת שחזרה לנקום בי. אבל היה זה רק חמוד החתול, שהגיח מאי‐שם והתלטף ברגלי. גיליתי שזה מה שאני צריכה כדי להתאושש מעט. "אתה צודק, אני לא אשמה שהוא החליט לברוח עם שתי ידיים פצועות," מלמלתי וליטפתי את פרוות האנגורה הנעימה שלו. "הרי הוא איים לשחוט אותי…" הצטמררתי כשתהיתי מה היה קורה אילו לא היתה לי במקרה סכין בהישג יד.
פורץ (צילום: אינגאימג')
יללות סירנות בקעו מהרחוב. הן הבהירו לי שעוד מעט אצטרך לחזור על הסיפור בפני חוקרי המשטרה. לכן נשמתי עמוק, אחזתי בדופנות האסלה והתרוממתי על רגלי, שעדיין רעדו ממתח. בעומק לבי התחלתי להפנים את העובדה שחיי לא יחזרו להיות מה שהיו לפני הלילה הזה. חזרתי לסלון והדלקתי את האור כדי לחפש את הטלפון הנייד. למרבה הבעתה, כך נחשף האזור, שהזכיר בית מטבחיים.
שביל של דם מוכתם בטביעות רגליים הוביל אל הדלת שממנה נמלט הפורץ. למה לא הקשבתי להורים והתקנתי סורגים? התחלתי לייסר את עצמי, ולמה לא הסתובבתי כמו שהם ביקשו עם תרסיס הפלפל ביד? הרי אם הייתי מרססת אותו, הוא היה מתעוור לכמה רגעים ולא מסוגל לברוח… דפיקות רמות בדלת קטעו את מחשבותיי. הרמתי את חמוד בידי, כאילו בכוחו להעניק לי כוח, וניגשתי לפתוח בלב הולם. שני שוטרים ושוטרת בהו בי במבט חמור. רק אז הבנתי שאני נראית כמו ציור סוריאליסטי.
פיג'מת הפלנל הלבנה שלבשתי היתה מנומרת בכתמי דם, שעמדו בניגוד מוחלט לשלווה ששידרתי כשהחזקתי את החתול בידי. הם כמובן לא יכלו לדעת על סופת ההוריקן שהשתוללה בתוכי. "אני… האנס היה פה… נלחמתי בו והוא… ברח," התחלתי לגמגם תחת מבטם התוהה. עיניה של השוטרת התרככו. "אני מבינה," היא אמרה בקול שקט. "אפשר להיכנס, גברתי?" "אפשר… ב… בטח… בבקשה, תיכנסו…" המשכתי לגמגם וזזתי הצדה כדי לאפשר להם להיכנס. "בואו. א… אני אסביר לכם מה קרה…" מיהרתי לצעוד לפניהם לכיוון המטבח. בדרך החליט חמוד שהם לא מוצאים חן בעיניו ונמלט מידי ביללת מחאה. "הנה," הצבעתי על השיש. תבנית העוגה עדיין עמדה עליו. "אני… רציתי… רציתי לחתוך לי עוגה… ו… פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי מ… מאחור ומצמיד לי סכין לצוואר…"
גרוני ניחר פתאום, והייתי מוכרחה לשתות. כשפתחתי את דלת המקרר ונגעתי בבקבוק המים, התנפל עלי אחד השוטרים בעצבנות, "מה את עושה? אסור לך לגעת בשום דבר!" "רגב, תן לה לשתות למען השם!" התערבה השוטרת בתקיפות. "בינתיים תעשה משהו מועיל ותתקשר לרוסו ולמז"פ, שיגיעו לפה במיידי!" "איזה רוסו? מהסיור?" תהה השוטר העצבני. "לא, נצ"מ רוסו מפקד הצח"מ!" היא נשמעה חסרת סבלנות ופנתה לשוטר השני, "בעצם, יואל, תתקשר אתה לרוסו, ורגב למז"פ, ותזדרזו בבקשה!"
"זה בסדר, את יכולה לשתות," היא חייכה אלי והוציאה מתיקה אגד טפסים ועט, "וגם לשבת," החוותה בידה על אחד מכיסאות הבר. לקחתי את בקבוק המים איתי וצנחתי מולה. היא נשארה לעמוד ושאלה, "מה שמך בבקשה?" "יערה קסטל." "יערה, אני סמלת נעמי כץ," היא אמרה והחוותה בידה על התג שענדה.
"אני מבינה שעברת אירוע קשה מאוד הלילה ושאת עדיין נסערת, אבל בבקשה, אם תוכלי לתאר לי את כל מה שאת זוכרת ממנו, זה מאוד יעזור." "אוקיי," מלמלתי. "חזרתי מהעבודה בערך בתשע…" "איפה את עובדת?" "אני… מתמחה במשרד עורכי דין קסטל‐לוי‐ירקוני," דקלמתי במהירות את שם הפירמה המשפטית המפורסמת, שאחד השותפים הבכירים בה היה הדוד שלי. איכשהו תמיד הביך אותי שאנשים יחשבו שהיה פה איזה נפוטיזם, אף על פי שסיימתי את לימודי המשפטים בציונים הכי גבוהים בחוג. נעמי הנהנה בפנים חתומות. "היית לבד כשחזרת מהעבודה?" "כן," מלמלתי, "אם את לא מחשיבה את החתול."
הסמלת חייכה שוב. "אוקיי, ומה עשית?" "הכנתי לי משהו לאכול." הצבעתי על המחבת שעדיין ניצבה על הכיריים. "התקלחתי וראיתי טלוויזיה, עד שנרדמתי בערך ב… לא יודעת… אחת‐עשרה אולי… ואז, מתישהו בסביבות שלוש, אני חושבת, התעוררתי מאיזה רעש ו… חשבתי שזה החתול שמסתובב בבית…" ניסיתי לחייך. "הוא… יש לו התקפי אנרגיה כאלה, באמצע הלילה." "אוקיי, ואז מה עשית? חיפשת אותו?" "לא, כי… פתאום בא לי משהו מתוק ו… הלכתי למקרר להוציא את העוגה." הצבעתי על השיש. "ואז הרגשתי את האנס נצמד אלי מאחור ומחבק אותי חזק ביד אחת… ביד השנייה הוא הצמיד לי סכין לצוואר ולחש שאם אני לא אהיה בשקט, הוא ישחט אותי…" הצטמררתי שוב.
"זה היה נורא. אני לא פחדנית בדרך כלל. אבל זה היה ממש… פחד אלוהים! הרגשתי כמו חיה במלכודת. כזה חוסר אונים איום, משתק. עד שנזכרתי שיש לידי סכין… הרי השארתי אותה בתבנית כל הזמן. אז תפסתי אותה ותקעתי לו ביד. הוא צרח ושחרר אותי. אני חושבת שהוא היה בהלם מהדקירה. היה חושך ו… גם הגוף שלי הסתיר לו את התבנית עם הסכין בפנים. ואחרי שהוא עזב אותי… הסתובבתי וראיתי שהוא עוד מחזיק את הסכין שלו והייתי חייבת לנטרל אותו… אז תקעתי את הסכין שלי ביד שהוא החזיק בה את הסכין… ו… היא נפלה… הנה היא שם," הצבעתי על האולר הכסוף בעל הלהב הארוך שנשאר מוטל בלב שלולית דם מצדו השני של השולחן. "לא רציתי להרוג אותו… את חייבת להבין.
אם הייתי רוצה… הייתי תוקעת לו את הסכין בבטן או בחזה. אבל… זה לא מה ש… הוא מת, נכון?!" נעמי הנהנה וכנראה עמדה לומר משהו, אך לפתע העיפה מבט מופתע מעבר לגבי ואמרה בנימת הערצה, "נצ"מ רוסו, זה היה מהר." הסתובבתי. הבנתי מיד את ההתרגשות שאחזה בסמלת, שעד כה הפגינה מקצועיות עניינית. במסגרת תפקידי במשרד נתקלתי לא פעם בקציני משטרה. חלקם היו גם נאים. אבל בקצין מרשים כזה עוד לא חזיתי.
הוא היה גבוה וחסון, שחום ובעל עיניים אפורות‐כחולות. שערו היה חום ומשיי למראה. אפו הגדול יחסית השתלב בהרמוניה בפניו, שהיו חרושות קמטי קשיחות לאורך עצמות הלחיים הבולטות. על חזהו הרחב, מימין, התנוסס תג ועליו נכתבו דרגתו ושמו: ניצב‐משנה תמיר רוסו. "שלום, סמלת כץ," הוא אמר באגביות ופנה אלי, "ואת גברת קסטל, אני מבין." "כן," הנהנתי. היה בהתנהגותו אלמנט שחצני, שגרם לי מיד לתעב אותו.
היה ברור שהוא מודע בהחלט להשפעתו על נשים ומתייחס כמובנה מאליה לאפשרות שכולן ייפלו לרגליו בהזדמנות הראשונה שהוא יואיל להעניק להן. הסמלת מיהרה להגיש לו את הבלוק שעליו כתבה את הדוח על הלילה הנורא. רוסו עיין בו קצרות ואמר, "גברת קסטל, אני מבין שאמרת שהבחור שתקף אותך מאחור היה אנס. את יכולה להסביר לי איך הגעת למסקנה הזאת? הוא עשה או אמר משהו שגרם לך לחשוב ככה?" "לא ממש…" מלמלתי וניסיתי להיזכר בכל פרטי המעמד המטלטל. "אבל… מה כבר היתה יכולה להיות הסיבה שהוא פרץ לפה?" "לא כל הפורצים הם אנסים," הוא משך בכתפיו. "חלק גדול מהם סתם גנבים, את יודעת." "תראה, רוסו…"
השמטתי בכוונה את דרגתו בגלל הנימה המתנשאת שבה דיבר אלי, "בהתחשב בזה שידעתי שמסתובב אנס באזור ושהקורבנות שלו הן בדרך כלל נשים שגרות לבד… זאת היתה ההנחה הראשונה שעלתה לי בראש." "אז ידעת שמסתובב אנס באזור?" הוא ביים הבעת תהייה, "ולמרות זאת לא חשבת להתקין סורגים על החלונות ולנעול את הדלת שמובילה לגג? והכי מוזר זה שהתעוררת כששמעת רעש חשוד, ובכל זאת לא התקשרת מיד למשטרה. אפשר לשאול למה?" "תסתכל מה כתוב בדוח. חשבתי שזה החתול שלי!" הטחתי בו בעצבנות. "אני רוצה להבין, נצ"מ רוסו, אתה מאשים אותי במשהו?"
דין מובשוביץ, “אמנות הסיפור של פיקסאר", תרגום: יואב כ"ץ, אסיה, 164 עמ'
מוות, אובדן, שכול, דחייה, בדידות והקרבה אולי לא נשמעים כמו מתכון ללהיטי פופקורן כיפיים לכל המשפחה, אבל עובדה. אלה רק כמה מהחומרים שבהם השתמשו אולפני פיקסאר כדי ליצור סרטים מצוירים ששינו את פני עולם האנימציה – והקולנוע בכלל – ונחקקו בליבם של מאות מיליוני צופים.
דין מובשוביץ (39), תסריטאי ישראלי שיושב בניו יורק ובולע באובססיביות ספרים על תסריטאות כבר מכיתה ז', כתב ספר שלם – ומצוין – על תורת הסיפור הייחודית של פיקסאר, או “כוכב הצפון הנרטיבי" של היוצרים שסיפרו לנו בין היתר על חיי המפלצות שמתחת למיטה שלנו, ומה קורה לצעצועים שלנו כשאנחנו יוצאים מהחדר, או לדג שהולך לאיבוד, או לעכברוש שחולם להיות שף בפריז. לא כל הסרטים של פיקסאר הצליחו כמו “מפלצות בע"מ", “צעצוע של סיפור", “מוצאים את נמו" ו"רטטוי"; “אליאו", למשל, התוצר הטרי שלהם שמוצג בבתי הקולנוע בימים אלה – על ילד בודד שנחטף על ידי חייזרים שמצידם מאמינים שהוא מנהיג כדור הארץ – מסתמן כאכזבה קופתית. מובשוביץ, מעריץ שתמיד בא מאהבה, מבקש להרגיע.
“זה סרט נהדר", הוא מצהיר בשיחת טלפון מברוקלין, “מצחיק מאוד, ואפילו בכיתי פעמיים, אבל משהו בשיווק שלו נכשל, ואולי הקונספט שלו לא היה מספיק מיוחד או מסעיר, לא מספיק ‘MUST SEE', כזה שחייבים לצאת מהבית בשבילו. אבל אני תמיד מעדיף סרט של פיקסאר ביום חלש על פני כל אולפן אחר כמעט. כמו הילד הקצת מעצבן הזה בכיתה שתמיד מקבל ציון 100 במבחנים, ופתאום מקבל רק 88, עדיין יש גם ב'אליאו' הדים של המורכבות הרגשית והצדדים האפלים והכואבים, הקמאיים, שאפיינו מאז ומתמיד את פיקסאר, שעשו גם סרטים מצוירים על אנשים מבוגרים ולא רק על ילדים.
הסרטים של פיקסאר מסחריים ונגישים ופונים לכולם, אבל יש בהם עומק ונשמה, וכמו בסרטים של מאסטרים כספילברג ובילי וויילדר, יש בהם עוד שכבות מעבר למה שרואים במבט ראשון; קומת הכניסה פתוחה לכולם, אבל יש עוד קומה למעלה, למי שמעמיק וחוקר. ואני רציתי לחקור ולבדוק, מתוך סקרנות אמיתית, איך הם עושים את זה, איך הם מגשימים את חלומו של כל כותב בעצם – לגעת בכל כך הרבה אנשים ברמה ובעוצמה כאלה".
זה ספר על כתיבה בכלל, לא רק כתיבת תסריטים, ולמעשה על היכולת והצורך לספר סיפור, לעורר רגש וליצור חיבור בכל זירה שהיא, גם בעולמות העסקים והשיווק ועל אחת כמה וכמה בממד האישי. מובשוביץ מצא את עצמו מרצה על עקרונות הסיפור של פיקסאר בחברות גדולות כמו אפל ו־BBC, שם העובדים שמחו למצוא דרכים לתווך כל אחד את הסיפור שלו לבוס שמעליו למשל, תוך חתירה לתוצאה או לתגובה הרצויה מבחינתם.
“הסיפורים של פיקסאר מושתתים על ערכים", מסביר מובשוביץ. “רמי העכברוש ב'רטטוי' לא רוצה לגנוב אוכל מפחי אשפה, הוא רוצה ליצור. ובתרבות של חברות גדולות, הן מחפשות את הערך המוסף של המותג שלהן. אם אתה רוצה למכור משהו, למשל, אתה צריך לדייק את הפגם או הבעיה שאתה בא לפתור. לנצח את הרע זה קל, אבל החוכמה היא ליצור עולם טוב יותר, שינוי אמיתי, וזה קו יסודי של פיקסאר.
הם אף פעם לא סתם שוברים לך את הלב, אלא משלבים אובדן עם צמיחה ומשמעות, ואת הכלים לאחות את השברים. הם נותנים טיפים לחיים עצמם, כמו ב'למעלה', למשל, שהוא סיפור על אלמן זקן ומוכה שכול שמוצא סיבה לחיות מחדש; הוא משחרר את העבר שלו – מילולית, משחרר את הבית שבו מתקיים רוב הפתיח הבלתי נשכח של הסרט, וזו דוגמה לחדות התמטית והעלילתית שבאמצעותה פיקסאר משכנעת אותך בכוחו של השינוי החיובי ומראה לך איך להגיע אליו".
מובשוביץ עצמו חווה אובדן כבד כבר בגיל 6, כשאביו – שהיה בן 34 – נרצח במהלך שוד בלוס אנג'לס. הוא גדל כבן יחיד לאם יחידנית, עם עול נוסף ולא פשוט על כתפיו הצעירות – המשפחה מצד האב נספתה בשואה, והוא נותר, פחות או יותר, המובשוביץ האחרון (במהלך טרגי של הגורל הישראלי, קצין בשם טל מובשוביץ נהרג בעזה בחודש שעבר. אין לו קשר משפחתי לדין מובשוביץ).
הסרטים חפצי החיים של פיקסאר, שבונים ספרייה של זיכרונות ותחושות בצבעים שונים, כמו ב"הקול בראש", עזרו לאין־ספור צופים בכל גיל ומצב שהוא להביט קדימה באופטימיות ולחלץ את עצמם מבורות שחורים. הספר של מובשוביץ הופיע במקור באנגלית, התקבל באהדה ותורגם עד כה בין היתר לווייטנאמית, רוסית וקוריאנית, ואפילו (באופן פיראטי) לפרסית. עכשיו הוא מגיע סוף־סוף הביתה, לשפת אמו של המחבר.
קבלו טעימה לדוגמה: “הרעיון שלכם צריך לאלץ את דמויותיכם לעבור מסע רגשי. דמות שנותקה בכוח מהשגרה שלה, נאלצת לעבוד קשה כדי לחזור לאזור הנוחות שלה, בדיוק כפי שהיינו עושים בחיים. הרצון העז הזה מניע פעולות, החלטות ורגשות שהן ‘הבשר' של הנרטיב הפנימי בסיפור שלכם. הקונספט ב'צעצוע של סיפור' – ‘צעצועים הם בעצם יצורים חיים' – תופס מיד את תשומת ליבנו ומציע הרבה אפשרויות סיפוריות, ועולם עשיר שאפשר לחקור. אך רק כאשר קונספט זה מתפתח לכדי ‘צעצוע אהוב מוחלף בצעצוע חדש ונוצץ יותר', סיכונים רגשיים נכנסים לתמונה (…). אי־הנוחות שדוחפת את הדמות שלכם לפעולה צריכה להיות יותר ממזל רע או התרחיש הגרוע ביותר. זהו זרז שיאלץ את הגיבור להגיב, ובסרטים טובים – גם לצמוח ולהשתנות".
אלי שרעבי הוציא בשיתוף עם הוצאת סלע מאיר ספר חדש בשם 'חטוף' המתאר את תקופתו בשבי. הספר כבר הגיע לעשרות אלפי עותקים תוך זמן קצר. שרון שרעבי, אחיו של אלי, התייחס הבוקר (חמישי) ב-103FM לשיקומו של אחיו ולהצלחת הספר המדובר.
"אנחנו בתקווה גדולה, ממשיכים את המשימה, שהיא משימת חיינו ומשימת כל אזרחי ישראל, להשיב את האחים והאחיות שלנו הביתה. אנחנו דבקים במשימה הזו עד שהיא תושלם במלואה", הבהיר באופטימיות. "הספר, ללא קשר לסיטואציה, הוא ספר שנרשם בצורה אמיתית כואבת ומשקף את התקופה הזו. הוא משקף את ההיסטוריה של עם ישראל, כשנקרא את הספר בעוד שנים רבות", דיבר על הרקע של הספר.
על הצלחת הספר לאחר השקתו: "הספר מכניס אותנו לסיטואציה של שבי. אבל מעבר לסולידריות של הקהל הישראלי, אנחנו עדים לכך שבאמת הספר הזה הוא כאילו מוגדר חובה בכל בית". "הוא ספר שהגיע ל־40,000 עותקים של מכירה שזה קצב מסחרר", דיבר על תפוצת הספר שכתב אלי שרעבי.
על הקושי של אלי לאחר השחרור מהשבי: "אלי נמצא בעשייה הודות לעם ישראל שמחבק אותו, וליהודים בתפוצות שבאמת לא עוזבים אותו, ורוצים אותו בכל מקום ושישתף בסיפורו, יעביר מסרים של חיזוק ואמונה", עוד דיבר על המעטפת סביב אלי: "אנחנו מחזיקים אותו ועוטפים אותו כמו כל עם ישראל. אנחנו מבינים שבעזרת התמיכה שלנו ורק בדרך הזו, אלי יכול להתרפא ולצמוח מחדש. הוא גר כרגע אצל חברים, ובהמשך יעבור לגור בגפו. בסופו של דבר הוא יצטרך להתמודד עם הסיטואציה שהוא חוזר לבית ריק, מתמודד עם הקושי הזה".
על האפשרות שיחזור לבארי: "עוד מוקדם מדי שאלי יחזור לבארי או לעוטף בכלל, עדיין בבארי עצמו הוא לא היה. אני יכול להגיד שעדיין ההתמודדות עם הקושי והאובדן זה לא משהו שחולף".
על הנצחת משפחתו שנרצחה: "כל הזמן יש את החשיבות להנציח את הזיכרון שלהם, ולתת את המקום הכי ראוי בכל מקום שהוא אומר 'האובדן הזה קיים בי כל הזמן, ולצד זה אני מצמיח חיים חדשים ואני לא רוצה שהאובדן והאבל הזה יקבור אותי'", אמר. "מתוך האמונה והתקווה הזו הוא מצליח לחזק אותי, והרבה אזרחי ישראל מהתחתית שהוא נגע בה. הזכות הזו שהוא חזר בנס מהשבי, זו זכות שהוא מודה לה כל יום ויום", העביר את המסר האופטימי של אלי שרעבי.
לגבי הפעילות להשבת החטופים: "אנחנו נמצאים עם המנהיגים הכי משפיעים, רה"מ שוחח עם אלי זמן קצר לאחר שחרורו, אבל אנחנו לא מרפים ויודעים שיש הזדמנויות. עכשיו ההזדמנות הזו לבצע עסקה, וצריכים לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים".
"כל הזמן מדברים על ניצחון מוחלט וזה שגור בפינו, תראו מה קרה בלבנון כשניצחנו את לבנון, ולא הכרענו את חיזבאללה. ישראל ניצחה באיראן, אבל לא באמת הכריעה את תוכנית הגרעין שאיראן שואפת לה. ישראל נמצאת בעזה פי 20 מהזמן שהייתה בלבנון", סיכם בביקורת נוקבת.