משל ה"אטד" הוא אחד המשלים הידועים והמוכרים בתנ"ך,  בספר שופטים, מפי יותם ,בנו של ירבעל, לאחר שאחיו רצח את שבעים אחיו, כדי להפוך למלך. יותם ניצל מהטבח, ובנאום פומבי שנשא בפני אנשי שכם, הוא השתמש במשל כדי להתריע על בחירת אבימלך לשליט.

בהצגה "אש בארזים" בתיאטרון "תמונע", משל האטד מהווה הציר רעיוני המרכזי של העלילה, ומעניק לה את עומקה הפוליטי והמוסרי. המשל, המובא במקור מפי יותם בפרק ט' בספר שופטים, מופיע במחזה כנבואה מאיימת, וכאזהרה כלפי העם שבוחר את אבימלך למלך. אבימלך, בנו של גדעון, רצח את שבעים אחיו מתוך תאוות שלטון, בדיוק כמו האטד שבמשל. מדובר בשיח חסר ערך, קוצני ומסוכן, שמציע  עצמו למלוכה, כאשר שאר העצים הראויים ממנו. הזית, התאנה והגפן מסרבים.

ב"אש הארזים", משל האטד משתקף בדמותו של אבימלך, חסר בשלות מוסרית וערכית, שמשליט את מרותו באמצעות פחד, דיכוי וכוח. הוא מגלם את ההבטחה המסוכנת של צל שמעניק האטד, כשהוא ברור וחד משמעי: אם תקבלו אותי, אולי תינצלו. אם לא, תצא אש ממני ותאכל את הארזים.

ההתנהלות הדרמטית של ההצגה, שכוללת אלמנטים מודרניים כמו וידאו־ארט, מדגישה את אקטואליות המשל. בחירה במנהיג מושחת  מתוך ייאוש או חולשה, מביאה בסופו של דבר לחורבן חברתי ופוליטי. כמו המשל על האטד. והשאלה שנשאלת היא מדוע החברה בוחרת להכתיר דווקא את האטד?

"אש בארזים", אינה רק עיבוד מקראי, אלא יצירה בועטת, שבה המשל הקדום הופך לכתב אישום נגד רודנות, פיתוי באמצעות כוח, ואדישות של עם כלפי הבחירות המוסריות.

השחקנית שירה פרבר, כובשת את הקהל, בתפקיד אם ופילגש, שמפגינה נוכחות כשהיא יוצרת תחושה של דאגה, תעוזה ואימה. כבר בסצנות הראשונות אי אפשר שלא לשים לב  ליצר הישרדות שלה, ולנחישותה לתמוך בבנה. פרבר מצליחה ליצור ניגוד בין קול רך שהופך לעוצמתי, לבין עמידה איתנה.

בהצגה אינטימית כמו זו של "תומנע", ההבעה אינה רק מול מצלמה, היא מול קהל שיושב קרוב לשחקנים. ופרבר יודעת להפגין נוכחות מרשימה.

אייל שכטר, מגלם את אבימלך, הבן שדחף להגיע לפסגת השילטון, דמות של מי שבחר באלימות, מה שיוצר את התחושה שמדובר, ב"רצח פוליטי". המעבר בין טקסט מודרני לתנ"ך, יוצר ריחוף בין עבר לעתיד, ושכטר מצליח לעבור בעדינות בין שתי החזיתות. 

בימוי: אלמה רייך. ליווי אומנותי: נאווה צוקרמן, דרמטולוגיה: בהט קלצ'י. וידיאו ארט: ארז מילר.  תלבושות : לידיה לוקובסקי. שחקנים: איסק צשוקורון, שירה פרבר, אייל שכטר, גיא רון. מיכל טופורק.

8 בסולם נסטלבאום

שבוע אחרי מלחמת ישראל-איראן, לא חשבתי שמשהו יחזיר אותי לתיאטרון. ואז הגיעה "החולה ההודי" – הצגה קטנה, מינימליסטית, שמצליחה לספר סיפור יפה וחזק, מה שהופך אותה, בעיניי, לאחת ההצגות הטובות ביותר שעלו השנה בתיאטרון הקאמרי. המחזה, מאת רשף לוי ובבימויו של אמיר י. וולף, מגולל את סיפורו של שגב – צעיר שמתקשר לאחיו הבכור, אבשלום, לאחר שנים של נתק, כדי לבשר לו שאביהם חולה מאוד. מה שנפתח כבשורה קשה, הופך בהדרגה לסיפור אהבה יפהפה בין שני אחים, שנפגשים באמצע החיים.

זו לא הפעם הראשונה שההצגה עולה, אבל עבורי זו הייתה צפייה ראשונה והיא נשאה בתוכה את הקסם השמור לפגישות ראשונות. ההצגה נפתחת בשיר "בוא הביתה" של שולה חן – בחירה שמסמנת גם את רוח הזמן וגם את הנושא המרכזי שלה. אבל רשף לוי לא עוסק בדימויים בימתיים, הוא פשוט יודע לספר סיפור.

הבימוי של אמיר י. וולף מינימליסטי, מדויק, ומאפשר לטקסט לדבר בעד עצמו. הבמאי נשאר נאמן למילים – וזה בדיוק מה שהיה צריך. יש גם ניסיון להוסיף שכבת וידיאו־ארט, אך דווקא שם – פחות היה יכול להיות יותר. כשהחומר הדרמטי כל כך חזק, באמת לא צריך לגעת בו יותר מדי.

רשף לוי יוצר כאן שפה בימתית ייחודית. זו הצגה שחורה, ישראלית מאוד – מלאה בישראליות שמפאת גילי הצעיר לא זכיתי להכיר: עם דיבורים על מנחם בגין ועזר ויצמן, הומור שחור על נאצים, מחלות ובגידות – שהוא בעצם מנגנון הגנה תרבותי. כמו בשיחות סלון על פוליטיקה או מלחמות, גם בהצגה הזו הצחוק הוא הדרך לשרוד את הכאוס.

בנוסף לכך, הכל מתובל עם שירים שאני כל- כך אוהבת – השימוש בשולה חן או ב"ערב מול הגלעד" כחלק מן העלילה, יוצר ניגוד מטורף בין היופי התמים של השירים לבלאגן הרגשי על הבמה.

ואז מגיע משפט קטן, כמעט אגבי, שמישהו בקהל אולי כלל לא יבחין בו: "אבשלום? זה אתה? אתה יכול לישון הלילה על הספה". ואני – מתוך אינטואיציה או מתוך חוש שישי, בלי להבין למה בדיוק – נשברתי מיד. אחר כך הבנתי: אולי כי הורים לא תמיד יודעים איך לתת לילד שלהם מקום, גם כשכבר עברו שנים. אולי כי גם כמבוגרים, אנחנו עדיין צריכים שיגידו לנו: "אתה יכול להישאר, יש לך איפה לישון", ואבשלום קיבל את זה, סוף־סוף – באיחור, וזה כאב לי.

תום אבני היה נפלא בתפקיד האח הגדול. הוא גילם דמות מורכבת – אדם שמסוכסך עם אביו, עם כעסים, עם כמיהה להיות משהו אחר. דמות שנמצאת בשינוי, אולי שינוי שאני עצמי אגיע אליו רק בעוד עשור. בעיניי – פנינת ההצגה. יונתן הורנצ'יק גילם את שגב, האח הקטן: מעצבן, ציני, אמין מאוד – ומתחת לבגידות, לציניות, ולהומור השחור – יש בעיקר לב.

מוטי כץ בתפקיד האב – קשוח, חכם, מדויק. בתוך הדמנציה שלו יש רגעים שבהם נדמה שהוא לא יודע מי זה מי, ואז פורצת ממנו אמת פשוטה, כואבת, ילדותית כמעט: געגוע לאמא, בערבוב, של זיכרון חדש וישן.דווקא מתוך הומור שטותניקי, לפעמים אפילו רדוד – הוא הופך לאנושי ונוגע. אני הולכת לחשוב על שגב עוד הרבה – אבל בעיקר על אבשלום, שהפך מדמות מנותקת ואגואיסטית לבן אדם שלם יותר, פתוח יותר. אדם שמצליח לסלוח על עבר מורכב, ואולי גם לפתוח את הלב.

השילוב הזה של ציניות ורוך כל כך ישראלי. הוא משקף את הפרדוקס החברתי כאן: מצד אחד, תרבות הישרדותית של להסתיר את הקושי, אך מהצד השני, כמיהה נואשת לקשר אמיתי, לרוך שאסור להודות בו. רשף לוי לוכד את זה בדיוק – תחת מעטה של הומור שחור, שהוא לא רק כלי ריפוי, אלא גשר בין אחים.

בתור מבקרת תיאטרון – או אולי פשוט מישהי שראתה עשרות הצגות בשנים האחרונות – זכיתי כאן לרגע נדיר. מצאתי את עצמי שוכחת מהשיפוטיות, מהניתוח, ופשוט נסחפת. מעולם לא התחברתי להצגות על סלון משפחתי קטן – אבל "החולה ההודי" שברה את זה. ואולי זו הגדולה שלה: לגרום לך לשכוח שאתה בתיאטרון, ולהרגיש שאתה פשוט בבית. גם כשהבית הזה מפורק.

ידעתי שאני אבכה – אבל לא על קשר בין אבא ובן שאבד. והכול קרה דרך משפטים פשוטים ויפים כל כך. זו הסיבה שההצגה הזו מרגשת: היא לא רק צינית, ולא רק נוסטלגית – אלא בדיוק השילוב בין השניים. וכן, אחרי המלחמה, לא חשבתי שאחזור כך לתיאטרון, אבל יצאתי אחרת וזו אולי בדיוק המשמעות של תיאטרון טוב.

איגוד אמני ישראל חשף הבוקר (שלישי) את רשימת הזוכים בפרס מפעל חיים לשנת 2025. הטקס החגיגי יתקיים ב-28 באוקטובר בשעה 20:00 בהיכל התרבות פתח תקווה, במעמד ראש העיר רמי גרינברג.

11 האמנים שיזכו בפרס היוקרתי הם: ד"ר אסתרית בלצן, יואב יצחק, יזהר כהן, ד"ר הנרי ליברוס, מוני מושונוב, ואלרי פאנוב ז"ל, סנדרה שדה, יונתן שחם, יהודה קיסר, דורית ראובני ורנה שינפלד.

פרס אמנית פורצת דרך יוענק ליובל רפאל באדיבות משפחת דותן לזכרו של דודו דותן ז"ל, כאות הוקרה על הישג יוצא דופן על המסע ההירואי שעברה מאז ה-7.10 ועד לבמת האירוויזיון.

רגע מרגש ועצוב במיוחד: הרקדן והכוריאוגרף ולרי פאנוב ז"ל התבשר על זכייתו בפרס מפעל חיים ימים ספורים לפני פטירתו בתחילת חודש יוני. נציג יקבל את הפרס בשמו ולזכרו.

הערב, בהנחיית השחקנית יובל שרף, ייערך בשיתוף פורום העצמאים מבית ההסתדרות, אשכולות, הפי"ל ואקו"ם. התכנית האמנותית תכלול מחווה מיוחדת לזמרת והיוצרת קורין אלאל ז"ל בביצוע של רונית שחר ומחווה לשחקן זאב רווח ז"ל.

יו"ר איגוד אמני ישראל יונה אליאן קשת: "לצד הפעילות האינטנסיבית של אמ"י לאורך כל השנה בשמירה על זכויות האמנים, חשוב לנו כמו בכל שנה לעצור לרגע על מנת להוקיר את חברינו האמנים שזוכים בפרס מפעל חיים. כל אחד ואחת מהם תרם תרומה משמעותית לתרבות הישראלית. לצערנו, ולרי פאנוב, מאבני היסוד של המחול הישראלי לא יזכה לעמוד על הבמה ולקבל את התשואות המגיעות לו, אבל אנחנו מודים על כך שהספקנו לבשר לו על הזכייה ולשמח אותו בימיו האחרונים, עדות נוספת לחשיבות שבהוקרת האמנים עוד בחייהם".

בין הזוכים הבולטים

מוני מושונוב – השחקן שהופיע בכל 21 עונות "זהו זה" זוכה הפעם בפרס אישי על פועלו רב השנים. מושונוב נשוי לשחקנית סנדרה שדה שנמנית אף היא ברשימת הזוכים.

ד"ר הנרי ליברוס – קוסם וניצול שואה בן 87, שעד היום מתנדב במופעי קסמים בבתי חולים ויחידות צבאיות. מאז השבעה באוקטובר הופיע באזורי הלחימה בעזה ובלבנון, במקלטים ובבתי חולים ליד מיטות חיילים פצועים.

יזהר כהן – הזמר שהביא לישראל את הניצחון הראשון באירוויזיון ב-1978 עם "אבניבי", ממשיך ליצור ולהופיע בגילו הבוגר באותה התשוקה של תחילת הדרך.

רנה שינפלד – ממקימי להקת המחול "בת-שבע", שהניו יורק טיימס הגדיר אותה כ"אחת הרקדניות החשובות בדורנו".

הטקס מתקיים מזה שנים רבות ביוזמה והפקה משותפת של מנכ"ל היכל התרבות פתח תקווה אריה ימיני, עיריית פתח תקווה ואיגוד אמני ישראל. בין הזוכים בשנים שעברו: שלמה ארצי, שלום חנוך, נעמי פולני, גילה אלמגור ויהורם גאון.