Connect with us

דעות

ליל הסדר השנה הוא קשה מנשוא – אך הוא גם ייחודי מאין כמוהו

Published

on




ערב חג החירות מוצא אותנו בימים לא פשוטים. אחינו ואחיותינו בשבי, משפחות מפללות לשובם של יקיריהן, ואומה שלמה המייחלת לגאולה.
את הפסח הראשון שקיימו בני ישראל בהיסטוריה כינו חכמינו "פסח מצרים", והבדילו אותו משאר חגיגות הפסח לדורותיהן, שאותן כינו "פסח דורות". בין שני ה"פסחים" הללו קיימים הבדלים הלכתיים, אך לא פחות מכך גם הבחנות מהותיות. בעת הזו, עיון באחד מן ההבדלים הללו פותח בפנינו צוהר להבנה חדשה של החג ושל הברית הנצחית בין עם ישראל לאלוקיו.

ניתן ממש לחוש את הדרמה של אותו לילה, ערב יציאת מצרים. אבותינו יושבים בבתיהם ברגעים אחרונים של שעבוד, מכת בכורות עומדת להתרחש בכל רגע, וגורלם עדיין לא הוכרע. המתח אוחז במשפחות, הקולות מבחוץ, והציפייה המעורבת בחרדה. הם אוכלים את קורבן הפסח בעודם עבדים. זהו חג פסח של אמונה בטרם גאולה – ברגע השברירי ביותר, כשהכל עדיין מוטל בספק, והישועה טרם נראית לעין.

לעומת זאת, "פסח דורות" נחגג אצלנו בידיעה המוחלטת שהגאולה אכן התרחשה. אנו יושבים מסובים כבני מלכים, מספרים ביציאת מצרים, מסיבים על צד שמאל ושותים ארבע כוסות יין כבני חורין. סופו הטוב של הסיפור כבר ידוע ומסופר מנקודת המבט של מי שכבר ראה את ההבטחה האלוקית מתגשמת.

אנו שואלים, היכן מתבטאת עוצמת האמונה בחגיגת "פסח דורות" שלנו? הרי אבותינו במצרים אכלו את קורבן הפסח בחרדת קודש, בצל השעבוד, כשנפשם מפרכסת בין בהלת העבדות לבין בשורת החירות, ואילו אנו כבר יודעים את סופו הטוב של הסיפור. מהו, אם כן, מבחן האמונה שלנו כשאנו חוגגים את ליל הסדר?

כאן מתגלה העומק הנפלא של הברית המיוחדת בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. בעוד אומות העולם העתיק ראו באליליהן כוחות שיש לפייסם ולשרתם בצייתנות, ברית ישראל עם בוראו היא ברית הדדית – ברית שבה משתתפים שני צדדים – עם ישראל מחויב לאלוקיו, והקדוש ברוך הוא, כביכול, מחויב לעמו.

ייחודיותו של ליל הסדר טמונה בכך שהוא לא רק זיכרון העבר, אלא גם זמן של ציפייה לעתיד. בלילה הזה אנו חוגגים לא רק את הגאולה שהייתה, אלא גם את הגאולה שעתידה לבוא. זהו לילה שבא מתוך אמון מלא וציפייה לקיומו של הקב"ה את חלקו בברית – בעבר, בהווה ובעתיד.

כשאנו שרים, "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", אנו מצהירים על אמונתנו באותה הבטחה נצחית: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". זוהי הכרזה של אמון בברית הנצחית, הכרזה שנאמרת בקול רם בכל שולחן סדר, בכל בית יהודי, בכל פינה בעולם.

ליל הסדר השנה הוא קשה מנשוא, אך הוא גם ייחודי מאין כמוהו. בשעה שנשב סביב שולחן הסדר, עם כיסאות ריקים לאהובינו שעודם בשבי, עם דאגה בלב לחיילינו הלוחמים, נוכל להבין במידה מסוימת את אותה תחושה שביטאו אבותינו ב"פסח מצרים" – אמונה בעיצומה של אפלה.

כשנשיר "והיא שעמדה", הברית בין עם ישראל לקדוש ברוך תעמוד לנגד עינינו ותמלא את ליבנו באמונה ובתקווה. אנו נושאים עינינו אל הבטחתו הנצחית שכשם שגאל את אבותינו, כך יגאלנו בקרוב, ויקיים בנו "ומשם יקבצך ה' אלוקיך ומשם ייקחך". לשנה הבאה, כולנו, בירושלים הבנויה. חג פסח כשר ושמח.

הכותב הוא רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דעות

בלי 7 באוקטובר – המלחמה עם איראן הייתה שונה

Published

on



ההבנה של גודל הסכנה הנשקפת מן המטורפים הללו, והם אכן מטורפים, חדרה גם לרבים במערב, שעד לפני 7 באוקטובר לא ממש הבינו עד הסוף את מהותה וטיבה. כשצפו בסרט הזוועות, וראו שמה שמוקרן מול עיניהם אינו איזו פנטזיית אימה הוליוודית, אלא מה שהתרחש "על אמת", לראשונה אולי קלטו את דרגת השיגעון שמניעה את האנשים הללו.

פתאום הם התחילו להתייחס ברצינות לדברי האייתוללות על חיסול המערב ועל כך ש"אמריקה היא השטן הגדול שיש להשמידו". הם הבינו שכאשר האיראנים עובדים על פיתוח טילים בליסטיים שיהיו מסוגלים להגיע לניו יורק, הם אכן ירכיבו עליהם בבוא היום פצצות גרעיניות; שהם ידרשו אז מאמריקה להיכנע לתכתיביהם, ואם זו לא תיכנע, הם אכן ישליכו על ניו יורק או על וושינגטון פצצה. האפשרות הפכה למוחשית, אמיתית וקרובה.

מכאן באה ההתקפה של אמריקה על איראן ביומה האחרון של המלחמה, ומכאן באה אמירתו של שר החוץ הגרמני, שישראל "עושה את העבודה המלוכלכת בשבילנו". באיזו מידה ההבנה הזו תוטמע אצלם? אין לדעת. אבל בלי 7 באוקטובר, המלחמה שהייתה לנו עם איראן לא הייתה מתרחשת כפי שקרתה. גם כי אנו, ובכלל זה הממסד הביטחוני שלנו, החלפנו דיסקט בנוגע להכרח שלא לחכות ולהכות ללא שיהוי, ובכל העוצמה, באויבי הנפש שלנו. וגם כי אמריקה – לפחות אמריקה, אם לא ארצות אחרות במערב – הבינה שיש כאן סכנה ממשית לעצם קיומה.

בכיבושים המוסלמיים של העמים "הכופרים", מאז שיצאו המוסלמים מערב הסעודית לפני יותר מ־1,400 שנה למימוש מטרה זו, הם במכוון השתמשו במעשי זוועה נגד אוכלוסיית העם הכופר כדי להטיל עליו מורא גדול וכביר ולדכא בו כל רוח של לחימה והתנגדות. כך הם גם עושים בזמנים מודרניים. אלא שזה לא תמיד מצליח להם. כמו שהם נוכחו לדעת עכשיו, התגובה למעשיהם יכולה להיות הפוכה ממה ששיערו.

הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי.



Source link

Continue Reading

דעות

ראוי לכל שבח: המערך שלא מדברים על ביצועיו במלחמה מול איראן

Published

on




תפקוד מערך הרבנות הצבאית במלחמת חרבות ברזל וההיערכות והמוכנות במבצע עם כלביא ראויים למלוא ההערכה ומהווים מודל ומופת למערכי חירום אחרים בצה"ל. בפריסת החירום של הרבנות הצבאית במחנה לטרון אפשר למצוא עשרות רבות של חיילים וחיילות בשירות סדיר, קבע ומילואים, עם עיניים בורקות וחדורות מטרה להמשך המשימות.

כמי שנפגש בעברו, במלחמות ישראל, עם גורמי הרבנות הצבאית, בדגש על מלחמת יום כיפור – אין לעשות כל השוואה מבחינת המערך האנושי, המקצועיות, הציוד המבצעי, ההצטיידות ועוד. הדילוג המבצעי ממחנה הקבע בלטרון והמוכנות לקליטת חללים רבים נעשים ביעילות ובארגון ראויים למגוון תרחישים. עם תחילת המלחמה התפרס מערך הרבנות הצבאית הראשית גם במחנה שדה תימן (לקליטת הרוגי חמאס) ובמפקדת פיקוד הדרום, ונאלץ להתפרס גם בגזרת לבנון בשל המלחמה מול חיזבאללה.

על המערך מפקד הרב הצבאי הראשי, תא"ל אייל קרים – ציציות לבנות כשלג על מכנסיו, כומתה אדומה בדש חולצתו, נעליים אדומות, וכולו הדרת פנים מחויכת ולבבית. בו בזמן סימני העייפות ניכרים על פניו בשל עבודת זיהוי החללים וההלוויות, לעיתים כמה מהן ביום אחד. לצד הרב הצבאי הראשי משמש עוזרו וראש לשכתו, רב סרן ישי – טנקיסט בהכשרתו, המקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב קרים, עטור פיאות ומשתייך לחסידות קרלין, גדל בעיר גבעתיים. הוא הרב הצבאי הראשי השביעי, והרב הראשון שהוא בוגר תפקידי לחימה. הוא כיהן כמפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל תחת פיקודו של משה (בוגי) יעלון, וכמפקד סיירת הצנחנים בפיקודו של האלוף (במיל') יורם (יה יה) יאיר. בנוסף השתתף בפעולות ובמבצעים רבים במלחמות לבנון, ברצועת הביטחון, בעופרת יצוקה ובצוק איתן. אשרי צה"ל ומדינת ישראל שמערך אנשים מעין זה קיים בשורותיהם, ויהיה רצון ולא נצטרך עוד להפעילו.

הכותב הוא תא"ל (במיל') ורב טפסר בדימוס, לשעבר נציב כבאות והצלה
[email protected]





Source link

Continue Reading

דעות

פולחן המוות המשולש של ישראל

Published

on



המוות הוא ממשלת ישראל האמיתית. הוא משתולל ברחובות, זועק בקול רם ומשתיק את החיים. אחרי שנתיים של מלחמת נקם, זעם ופוליטיקה שפלה, קשה שלא להבחין בו ובתבנית הנפשית העמוקה המניעה אותו. אנחנו מדברים בלי סוף על "קדושת החיים" אבל משועבדים לחלוטין לפולחן המוות. פולחן המוות המשולש.

ראשית, כהות מוסרית מוחלטת לחיי פלסטינים. שנית, הפיכת כל מתי העבר מתחילת ההיסטוריה כהצדקה להמשך תעשיית המוות יום יום. ושלישית, העלאת המתים העכשוויים לרמת קדושה, כולל אלה שמתו סתם, כקורבנותיה של ממשלה אכזרית.

הפולחן הזה אינו התוצאה של הסכסוך, הוא אחד המחוללים הראשיים שלו. הסופדים מקוננים על מי שנפלו "על מזבח העם והארץ". והם צודקים. הארץ הייתה למזבח עצום מימדים. ואנחנו וילדינו הקורבנות המועלים עליו מדי יום. קורבנות אדם שלעולם לא יספקו את תאוותם של כהני ארץ ישראל השלמה, רבני יהדות הגזע והשנאה ושל "אל הנקמות" שלהם.

כל חלל מגויס מיד עם מותו מחדש. הופך לעוד חלק מהמנגנון הרגשי והפוליטי. פרפטואום מובילה – מכונת התנועה הניצחית – שבה ככל שמתים יותר ימותו יותר. כי "איך אפשר עכשיו לעצור, אחרי ששילמנו מחירים כל כך יקרים?". וכך כל הלוויה היא דקת דומיה ואלפי הלוויות הפכו לאלם קולקטיבי שהשתיק את האומץ לשאול שאלות על מס הדמים שממשלת ישראל גובה.



Source link

Continue Reading

כל העדכונים