הסרט "המשפט – חלק 2" יצא לאור היום (שני), סרט המשך לדוקומנטרי שעסק במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הסרט החדש מתמקד בארבע עובדות שצפו במהלך השנתיים האחרונות, ובוחן את המשמעויות שלהן להמשך ניהול המשפט ולהשלכות הציבוריות והפוליטיות שלו.

בין היתר, הסרט מתעכב על דברים שאמרו שופטי בית המשפט לפרקליטות, שלפיהם אין די ראיות להוכיח את אישום השוחד; על דבריו של מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, לפיהם במערכת אכיפת החוק היו משוכנעים שנתניהו לא יבחר להיאבק אלא יחתום על הסדר טיעון; על תביעות נזיקין בהיקפים של מיליוני שקלים שהגישו עדי המדינה ניר חפץ ושלמה פילבר נגד המדינה, בטענה כי עברו עינויים והשפלות במהלך מעצרם וחקירותיהם; ועל ניהול המשפט בצל מלחמה קיומית, כשישראל מתמודדת עם לחימה ממושכת בכמה חזיתות.

במהלך הסרט, אליו נחשפנו במעריב, מדברים בכירים בעולם המשפט על משפט נתניהו כפי שלא שמעתם מעולם. שר המשפטים לשעבר חיים רמון טוען כי נתניהו יצא מוכתם מהמשפט נגדו כך או אחרת – וזאת המטרה: "זה לא שמחפשים לעשות משפט, אלא להרשיע את נתניהו. אם לא פלילית – אז ציבורית".

פרופ' אלן דרשוביץ מתייחס בסרט למסד הראייתי הרעוע עליו הוגש כתב האישום נגד נתניהו: "התיק הזה מפחיד הרבה ישראליים כי הם מבינים שאם אפשר להביא תיק כל כך חלש על סמך ראיות מפוקפקות נגד ראש ממשלה חזק, אפשר להביא תיק כזה נגד כל אזרח". גם פרופ' יובל אלבשן מתייחס לאותה נקודה: "כתב האישום הכי חשוב שניתן פה, למעט משפט אייכמן, פתאום מסתבר שהוא נבנה ברשלנות".

פרופ' אליה כהן התייחס למצב בו משפט נתניהו המשיך להיערך, למרות המלחמה: "תחשוב שמהשמים נוחת איזה מלאך אלוהים והוא רואה מדינה שמצויה במלחמה קיומית, ומסתכל על ראש הממשלה של אותה מדינה שצריך להופיע 8 שעות בכל פעם ולתת עדויות. רק מישהו חיצוני יכול להסתכל ולומר: ירדתם מהפסים?"

עו"ד ששי גז, מבכירי הסנגורים בישראל, מתייחס בסרט גם כן להימשכות משפט נתניהו בזמן המלחמה: "דבר אחד בטוח. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את ה"תענוג" של לנהל משפט מול ראש ממשלה מכהן – ובטח לא בתקופת מלחמה". 

הסרט הראשון, שיצא באוקטובר 2022, ניסה לבחון האם מדובר במשפט פלילי טהור או במהלך פוליטי במסווה של הליך משפטי. הוא התבסס על שמונה טענות מרכזיות, בהן תקדימיות האישום בגין שוחד הנוגע לסיקור תקשורתי, פתיחת חקירות בלי אישור של היועץ המשפטי לממשלה, הגשת כתב האישום בעת ביקורו של נתניהו בבית הלבן לחתימת הסכמי אברהם, שינויים שנעשו בכתב האישום במהלך ההליך, שימוש באמצעים חקירתיים פסולים, פגיעות בזכויות ההגנה של נתניהו, שימוש באמצעי ריגול אסורים, ואי-העברת חומרי חקירה מהותיים לסנגוריה.

מאז פרסום הסרט הראשון, ולאחר שנתניהו זכה בבחירות, ההתעניינות הציבורית במשפט רק התגברה. הסרט זכה לתהודה רחבה והמשפט ממשיך לעמוד בלב הוויכוח הציבורי בישראל. כעת, הסרט החדש מנסה לנתח את ההתפתחויות האחרונות, ולבחון כיצד הן עשויות להשפיע על ההליך המשפטי ועל המציאות הפוליטית.

"המלחמה עם איראן תפסה אותנו במועד קריטי מבחינת ההכנות לפסטיבל. התחושות היו קשות, היו מחשבות לדחות, בדקנו כבר מועדים חלופיים", מתאר רוני מהדב־לוין, מנכ"ל סינמטק ירושלים ומנהל פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים. “בסופו של דבר קבענו לעצמנו דד־ליין שבו נחליט סופית מה לעשות. היינו בסימני שאלה עד הרגע האחרון. זה היה עולם של אי־ודאות עבור כולנו. לשמחתנו הדד־ליין הזה היה יומיים אחרי הפסקת האש עם איראן. החלטנו שאנחנו נשארים במועד המקורי ומקיימים את הפסטיבל בתאריכים 17־26 ביולי".

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, אירוע הקולנוע הגדול והוותיק בישראל, יציין השנה את מהדורתו ה־42. הפסטיבל, בניהולו האומנותי של אור סיגולי, יתקיים בסינמטק ירושלים ויציג תוכנית אומנותית הכוללת עשרות בכורות של סרטים מרחבי העולם וחשיפה ראשונה של מיטב הקולנוע הישראלי, כמו גם סרטים מדוברים שגרפו פרסים בפסטיבלים מובילים בעולם – ברלין, קאן, ונציה, סאנדנס, טרייבקה ואחרים.

בפסטיבל צפויים לבקר כ־70 אלף חובבי קולנוע ותרבות, ומוזמנים אליו אורחים רבי־מעלה מתעשיית הקולנוע הבינלאומית לצד אנשי קולנוע ישראלים – שחקנים, במאים, מפיקים, מנהלי פסטיבלים, מנהלי קרנות קולנוע ועוד. אירוע הפתיחה ייערך, כמיטב המסורת, בבריכת הסולטן, תחת כיפת השמיים, מול קהל של 6,000 צופים ואורחים. השחקנית גל גדות והמפיק ההוליוודי לורנס בנדר יהיו אורחי הכבוד ויוענקו להם אותות הוקרה. הפסטיבל ייפתח עם הסרט “ערך סנטימנטלי" בבימויו של יואכים טרייר, שזכה בפרס הגרנד פרי בפסטיבל קאן.

"במצב של מלחמה מתמשכת קיום פסטיבל הוא אתגר מורכב", מודה מהדב־לוין. “כשעושים פסטיבל בימי מלחמה יש סימני שאלה, גם מבחינת התחושות שלנו, של הצוות, מה הפסטיבל אמור לשדר. אנחנו לא רוצים לשדר חגיגה, זיקוקים ושמחה כשיש עדיין חטופים במנהרות בעזה. מצד שני גם לא רוצים להעלים את התרבות. חושבים שכן יש לנו תפקיד בתוך הקהילה. כמו כן, קולנוע גורם לך לפעמים לחשוב אחרת, וגם מביא תקווה".

אילו אתגרים נוספים קיימים?
“צריך גם לציין שבעולם לא תמיד ששים להקרין סרטים במדינה שנמצאת במצב מלחמה, מכל מיני סיבות, אפילו ברמה של ביטחון אישי. הבמאי אולי היה נורא רוצה לבוא עם הסרט שלו, אבל לא רוצה לנסוע לאזור מלחמה כרגע. אנשים אמרו לנו שהם מהססים, דואגים. היה צריך להרגיע אותם. כמו כן, יש גם הנמנעים להגיע מפני שהם לא רוצים להיחשף לביקורת בגלל העובדה שמציגים בישראל בתקופה הזו. אבל בסופו של דבר, בזכות הוותק של הפסטיבל והקשרים הטובים שלנו עם אנשי התעשייה הבינלאומית, אני חושב שאנשים מבינים את הפוזיציה שלנו. רוב הסרטים הבינלאומיים שרצינו להזמין נענו להזמנה. היו כמובן גם כאלה שלא. אני נמצא בתעשיית הקולנוע כ־30 שנה, ותמיד יש כאלה שלא באים. ישראל נמצאת במזרח התיכון, לא בשווייץ. אבל אני לא חושב שמספר הסירובים היה דרמטי השנה".

האנטישמיות ברחבי העולם מרימה ראש. נתקלתם בכך?
“קורה שאנחנו מזמינים במאי ומקבלים תשובה מנומסת שהוא לא יכול להגיע. אבל אנחנו, צוות הפסטיבל, לא קיבלנו תגובות עוינות, אלא תגובות של סימפתיה ואהדה. באוקטובר 2023 קיבלנו אפילו תגובות מאוד מרגשות מאורחים מוסלמים שהיו איתנו בעבר. אנחנו מקבלים הרבה תמיכה מהקהילה הבינלאומית. מה שכן, לקולנוע הישראלי היום יותר קשה בעולם, ולכן גם החשיבות שלנו בתור פסטיבל. בגלל המצב אנחנו פחות רואים קולנוע ישראלי בפסטיבלים הגדולים בעולם ופחות בהפצה בינלאומית".

גורם לתיירות לפרוח
בין השיקולים לקיים את הפסטיבל במועדו המקורי, מוסיף מהדב־לוין, הייתה גם העובדה ש"לסרטים בינלאומיים יש כמו סוג של מסלול קריירה. הם משובצים במועדים שונים לפסטיבלים שונים. לכן אם תדחה את הפסטיבל שלך אתה לא יודע אם תוכל להביא אליך את אותם הסרטים אחר כך. כמו כן, אם היינו דוחים מהמועד המקורי לא היינו רוצים לעשות זאת במקביל לפסטיבלים אחרים שמתרחשים באזור. חוץ מזה, לאורחים מחו"ל כבר שוריינו טיסות".

ועדיין, טיסות רבות בוטלו או נדחו לנוכח המצב.
“אנחנו מראש הלכנו על חברת אל־על, אבל עדיין ייתכן שחלק מהטיסות לא יחזרו ללוח הטיסות. ייקח עוד כמה ימים לראות בוודאות כמה אורחים מחו"ל בסופו של דבר יגיעו. לפני המלחמה, ב־2023, היו לנו 120 אורחים בינלאומיים. זו הייתה גם שנת שיא, 40 שנה לפסטיבל. השנה אנו מצפים לכ־30־40 אורחים מחו"ל, בגלל כל הסיבות שמניתי קודם".

היו גם אתגרים תקציביים?
"להרים פסטיבל בסדר גודל כזה זה תמיד אתגר תקציבי. הפסטיבל עצמו, המתוקצב בכ־8 מיליון שקל, מתקיים בתמיכת משרד התרבות, קרן ון ליר, הקרן לירושלים ועיריית ירושלים. יש לנו גם הרבה תרומות המיועדות לפרסים. כל התורמים איתנו גם השנה. בשנתיים האלה של המלחמה האתגרים התקציביים היו בעיקר לגבי פעילויות נלוות. למשל, בשנים שלפני המלחמה עשינו פרויקט משאיות שמסתובבות בירושלים ומקרינות סרטים בשכונות. היו גם הקרנות חוץ בגן העצמאות ובגן הבונים. בשנים האחרונות הייתה תמיכה יפה של הרשות לפיתוח ירושלים בפעילויות הספציפיות האלה; בצל המלחמה לא מצאו לזה תקציבים".

מבחינה כלכלית, אומר מהדב־לוין, “המשמעות של פסטיבל כזה לעיר היא עצומה. בשנים הקודמות הפסטיבל היה אחראי לכ־5,000 לינות בירושלים. היה גם קושי למצוא מוניות ומקום במסעדות בזמן הפסטיבל. זה מזין את העסקים המקומיים, את המסעדות, בתי המלון, שירותי משנה. פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים הוא הכי גדול כיום בישראל מבחינת מספר המבקרים, ממוצע של 70 אלף איש. זה נתון שאין אותו לפסטיבלים אחרים בארץ. זה גורם לתיירות בעיר לפרוח. גם בשנה שעברה ראינו מספר דומה, ואנחנו צופים כמות כזו גם השנה. כ־50% מבאי הפסטיבל מגיעים מחוץ לירושלים. זה תורם לתיירות, לעסקים, לכלכלת העיר".

לדבריו מדובר גם בתרומה מתגלגלת: “הפסטיבל לא תורם לעיר רק בעשרת הימים שהוא מתקיים. האפקט נמשך גם אחר כך באייטמים שמפורסמים בארץ ובעולם, כשרואים למשל את התמונות של הלן מירן מלפני שנתיים או ג'ניפר ג'ייסון לי בשנה שעברה מנופפות מבריכת הסולטן ומסתובבות בעיר. זה משהו שגם אחרי הפסטיבל ממשיך להתגלגל, וממצב את ירושלים כבירת תרבות".

יש מסרים שחשוב לכם להעביר במהלך הפסטיבל?
“קודם כל אנחנו פסטיבל קולנוע, רוצים להביא קולנוע איכותי לציבור. זה מה שקורה כבר 42 שנה. אנחנו מביאים את הסרטים הכי חמים. כמו כן, אנחנו גם רוצים לתמוך בקולנוע הישראלי, לתת לו במה, להביא לפה אורחים בינלאומיים, במאים, מפיקים וקרנות בינלאומיות – כדי ליצור הזדמנויות לקולנוע הישראלי. הפסטיבל גם מחלק למעלה ממיליון שקל בפרסים ליוצרים, רובם ישראלים. זה מאוד מהותי עבורם. אבל זה לא רק סכום הכסף, אלא עצם החשיפה שלהם בפסטיבל שמופיע על המפה הבינלאומית. פסטיבל שעוקבים אחריו מפסטיבלים אחרים. העובדה שאנחנו נותנים הזדמנות לקולנוע הישראלי להיחשף בפני גורמים בינלאומיים מאוד עוזרת. זה יכול לתת פוש לסרט ודחיפה לשוק הבינלאומי, וכמובן גם הפרסים עצמם יכולים לדחוף לפרויקט הבא של היוצר".

אנשים צמאים לתרבות
בשנתיים האחרונות, מוסיף מהדב־לוין, “אנחנו גם רוצים לתת איזושהי תקווה לחיים נורמליים, לתת איזשהו אופק. לחזור ולהתעסק ביומיום, בשגרה וגם בתרבות במובן הזה. קולנוע יכול לתת תקווה למציאות אחרת. קולנוע הרבה פעמים הוא איזשהו אופק למחשבה שיכול להיות אחרת, אולי איזו אחווה אוניברסלית שעוזרת להבין את האחר. בגלל זה אני מאמין גדול בקולנוע".

האם תהיה איזושהי התייחסות בפסטיבל למצב שאנו נמצאים בו כבר כמעט שנתיים?
“קולנוע הוא מדיום קצת איטי, לוקח זמן עד שהוא מגיב לאירועי אקטואליה. זו לא טלוויזיה. אפילו אם יוצאים לדרך באותה נקודה של אירוע מסוים לוקח שנים להשלים את זה. אבל יחד עם זאת, בשני סרטים ישראלים עלילתיים קצרים, ‘דקל בעזה' ו'בסיס אם', כן יש התייחסות למצב. יש גם סרט תיעודי אמריקאי בשם ‘8 באוקטובר', הבוחן את התפרצות האנטישמיות בקולג'ים, ברשתות החברתיות וברחובות ארה"ב בעקבות 7 באוקטובר".

מסוף שנות ה־90 עוסק מהדב־לוין בתפקידים שונים הקשורים בתחום הקולנוע. זו השנה הרביעית שבה הוא מנהל את הפסטיבל. “בדרך כלל לקראת סוף הפסטיבל, כשיש לי קצת יותר זמן, אני נכנס לאולם ומתיישב לראות סרט. אני רואה הרבה סרטים לבד בסיטואציה הקשורה לעבודה, אבל לצפות בסרט טוב יחד עם הקהל באולם מלא – יש בזה סוג של חוויה אחרת. זה רגע שנשאר איתך. כשהכל מתחבר, כשיש לך את הרגע הטוב במסך, ואתה חווה את התגובה של הקהל והתגובה של עצמך – זה רגע עילאי", הוא מתאר, ומציין שבכל הנוגע למצב הקולנוע מאז תחילת המלחמה, “אני לא חושב שהייתה פגיעה בהרגלי הצפייה או בהגעה לקולנוע. אנשים צמאים לצרוך תרבות, להיכנס לאולם החשוך ולראות סרט. זה לא אסקפיזם, אלא אווירה שמשלבת תחושה של ביחד, וגם קצת תקווה". 

טיבן קינג הוא ככל הנראה הסופר הפעיל שזכה למספר הרב ביותר של עיבודים ליצירותיו – מ"קארי", דרך "חומות של תקווה" ועד "זה". עכשיו גם "חייו של צ'אק" מצטרף למועדון המכובד הזה. הוא עלה אצלנו לאחרונה לאקרנים, נישא על גל של ביקורות משתפכות וכשבאמתחתו אחד העיטורים היוקרתיים בתעשייה – פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו.

את הסרט כתב וביים מיק פלאנגן. הוא מתבסס על נובלה של קינג שהתפרסמה בשנת 2020 באסופה "If It Bleeds", שלאו דווקא קל או מתבקש לעבד אותה, שכן המבנה שלה לא שגרתי. ראינו כבר יצירות שהלכו אחורה במקום קדימה, וכבודן במקומן מונח. כאן, הצורה ייחודית הרבה יותר. הסיפור מדלג בין זמנים ובין ממדים, הולך לפנים ולאחור ולצדדים, והכל כדי להעניק המחשה נרטיבית וקולנועית לשורה המפורסמת מהפואמה של וולט וויטמן – "אני מכיל המונים".

הסרט מחולק לשלוש מערכות – שוב, משהו שכבר ראינו, אבל הוא משחק איתן בצורה שונה. במערכה הראשונה אנו פוגשים מורה בשם מרטי, בגילומו של צ'ואיטל אג'יפור, המלמד בין השאר את הפואמה המפורסמת של וויטמן. הוא חי בעולם שהולך ומתפרק, ממש כמו החיים שלנו כרגע. זה מתחיל עם סדרה של אסונות טבע, ממשיך בהשבתה של רשת האינטרנט ורק הולך ומחמיר. בתוך כל זה, צצים גם שלטי חוצות ובהם תמונתו של רואה חשבון אפרורי ויהודי בשם צ'רלס קרנץ (צ'אק), המודים לו על תרומתו.

למרטי נותר רק לתהות מיהו הצ'אק הזה ולמה צריך להודות לו ועל מה – ולצפות בקץ העולם. אך הסוף הוא רק ההתחלה, שכן לסרט יש שתי מערכות נוספות, שבהן הוא מרחיב את המניפה ובוחן מה המשמעות של מה שלומדים בשיעורי ספרות – מה זה אומר "להכיל המונים"?
לא נגלה כמובן איך הסרט עושה זאת, גם כדי לא לגלות פרטי עלילה ולהרוס את ההפתעה, וגם כי מסובך להסביר.

נאמר רק כי כדי להבין את וויטמן, אנחנו פוגשים את צ'אק משלטי החוצות ולומדים על מעלליו – על מה שעשה, וגם על מה שהתחרט שלא. טום הידלסטון מגלם אותו. את הסבים שלו, שאותם הוא מכנה זיידי ובאבי, מגלמים מארק המיל ומיה שרה. "חייו של צ'אק" ממש מקפיד ללהק לא יהודים לתפקידי היהודים שבו. יש סצינת הלוויה אחת שבה רואים לא מעט כיפות, אבל מעבר לכך קשה לומר שהזהות היהודית משנה בו משהו או ממלאת איזשהו תפקיד תמטי.

מה שכן ממלא בו תפקיד חשוב הוא הריקוד. דרך שתי סצינות השיא, אנו מגלים כי לצ'אק היה כישרון יוצא דופן ברגליים ושמחת חיים מתפרצת. כמובן שאנו רואים זאת בזמנים שונים, והסרט היטיב למצוא ילד שרוקד בדיוק כמו הידלסטון. זו עוד המחשה לכך שהכל כאן מוקפד – לעיתים התחושה היא שהתוצאה אפילו קצת מסודרת וטכנוקרטית מדי, ולא היו מזיקים לה קצת סדקים ולכלוך.

צ'אק חי בפרברים האמריקאיים, ואף ש"חייו של צ'אק" הוא לא סרט אימה למהדרין, פלאנגן מתבסס על קינג כדי לתאר אותם בצורה שיש בה אימה. התחושה היא כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, ובשלב מסוים מתברר כי לאחת הדמויות אכן יש כישרון על־טבעי לחזות כיצד זה יקרה ומתי. זה מוביל את הסרט למה שהוא בעיניי הנקודה המרכזית של הסיפור.

ובכן, יש שתי דרכים לחיות את החיים. אחת היא גישת ה"ממנטו מורי", שהוזכרה לאחרונה גם בלהיט "28 שנים אחרי": כלומר, לזכור תמיד שאנחנו עומדים למות, לזכור תמיד שאנו נעים במסלול קדימה לעבר הסוף הבלתי נמנע, ולהסתכל קדימה אל הקצה החשוך של המנהרה. הדרך השנייה היא להסתכל אחורה ולצדדים, לחשוב על כל מה שהספקנו וחווינו, ועל מה שהיה בתוכנו מלכתחילה, ולהבין שהיינו יותר מעולם ומלואו – היינו עולמות ומלואם.

זה כמובן מסר יפהפה ומעורר השראה. הוא מצטרף למעלות אחרות של הסרט, אך גם לפגמים שיש בו. הוא כל כך מסתורי ומסקרן, עד שמתעוררות ציפיות לא ריאליות, והקליימקס לא יכול שלא לאכזב; המעבר בין דמויות מקשה על הזדהות מלאה עם אחת מהן; וחלקים ממנו דומים ל"אזור הדמדומים" ובעיקר לאחד הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, "Shadow Play", וזה אילן גבוה שקשה להתעלות מעליו.

הסרט עלה בארצות הברית כבר לפני כחודש והספיק להיכשל בקופות, אולי בגלל המבנה הייחודי שלו והעובדה שאינו משתייך לז'אנר מסוים, מה שמקשה למכור אותו בימינו. אצלנו הוא היה אמור לעלות לפני שבועיים ונדחה בגלל המלחמה. מבחינתי, הדחייה עשתה לו טוב משתי סיבות.

קודם כל, צפיתי בו לראשונה לפני חודש בארצות הברית, וגם אם התגובה שלי כלפיו הייתה מהוססת, מאז הוא גדל עליי וצמח. העובדות הן שזה סרט שמותיר חותם, מעורר מחשבה ומעורר רצון לצפות בו שוב. דבר נוסף: מאז עלו לאקרנים להיטי קיץ סתמיים במיוחד, ולעומת החיוורון הכללי של הקיץ הנוכחי, המקוריות והייחודיות של "חייו של צ'אק" בולטות עוד יותר. אם ישנה לכם את החיים או לא, וגם אם זה לא אומר הרבה כעת, זה הסרט הכי טוב שאפשר למצוא כרגע באולמות.