Connect with us

ספרות

י' כמו ים: מסע אל לב הזיכרון והשפה

Published

on




"אני רוצה הביתה" שירה אומרת את המילים לראשונה, ועמית נבהל. המשפט הזה, שכביכול מציין מקום פיזי, מסמן בספר הביכורים של גולי פורת את המרחב הרגשי הפנימי של הגיבורה, את הגעגוע והכמיהה למקום בטוח. אך מהו הבית? ומה קורה כשהוא נסדק?

י' כמו ים הוא רומן פסיכולוגי עדין ועמוק, המסופר דרך עיניה של שירה, צלמת ישראלית המתגוררת בארצות הברית עם בן זוגה, עמית, רופא ישראלי שהיגר בילדותו. בתחילה הם יוצרים לעצמם משפחה קטנה ומאושרת, אבל ככל שהזמן חולף, שירה חשה שהמרחק מהארץ והמרחק בינה לבין עמית הולכים ומתרחבים. ההחלטה שלה לחזור לישראל כדי לטפל באמה החולה, הופכת לרגע מכונן – לכאורה היא זו שעוזבת, אך בפועל, היא זו שמרגישה נעזבת.

שירה נאחזת ברסיסי זיכרונות – ילדות, אהבה, שפה, יחסי אם ובת – ומנסה לפענח דרך פיסות הזמן כיצד לעצב מחדש את חייה. היא לומדת שזרות אינה רק עניין של מקום, אלא גם של שפה, של חוויות לא משותפות, של מרחקים שאי אפשר לגשר עליהם. החיפוש אחר שייכות הוא גם חיפוש אחר קול, חיפוש אחר ביטוי. דרך התבוננות באמה שמעולם לא למדה עברית כראוי, שירה מבינה שהזרות עברה בירושה – השפה שהייתה אמורה להיות עוגן הופכת להיות חיץ, והבית שתמיד היה לה הופך להיות מקום שיש למצוא מחדש.

הכתיבה של גולי פורת  היא בו בזמן עדינה אך חדה, רגשית אך אינטלקטואלית. היא פורשת בפנינו סיפור רב־רבדים, שבו החוץ והפנים משתקפים זה בזה – כמו השתקפות בים, עמוקה ומטלטלת. בין נופי אמריקה לישראל, בין עבר להווה, בין אהבה לכאב, בין משפחה שאמורה לעטוף לתחושת בדידות, הרומן י' כמו ים מביא מבט אינטימי על ההתמודדות האנושית עם שינויים, אובדן, געגוע ואהבה.

י' כמו ים אינו רק סיפור על שירה, אלא גם על כולנו – על המקומות שאנו עוזבים ושבים אליהם, על הקשרים שאנחנו יוצרים ומפרקים, על הניסיון למצוא עוגן בעולם שבו כל דבר נמצא בתנועה מתמדת. כמו הגלים שהוא מתאר, זהו ספר ששוטף את הקורא, נספג לאט, וממשיך להדהד גם אחרי תום הקריאה.





Source link

Continue Reading
Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרות

פרק ראשון מתוך הספר "לילה ללא סוף"

Published

on




אנשים שנולדו חרדתים וכל רשרוש בבית עלול להקפיץ אותם, גם אם הם מתגוררים עם שני כלבי אמסטף. ויש אנשים כמוני, שנולדו עם תחושה ששום דבר רע לא יקרה להם לעולם, גם אם הם גרים רק עם חתול אנגורה ברחוב הירקון בתל אביב, ולמרות השמועות העקשניות, שהולכות ומתגברות, על אנס שתוקף נשים בודדות במשולש דיזנגוף‐פרישמן‐הירקון.

ההורים קנו לי תרסיס פלפל והגיעו במיוחד מירושלים כדי להעניק לי אותו. הם גם התחננו שאתקין סורגים על החלונות. אבל אני סירבתי בתקיפות. סורגים היו מקלקלים לי את הנוף לים. רק בזכותו התעוררתי בכל בוקר בהתלהבות נעורים לא אופיינית לקשישה בת שלושים ושתיים כמוני. הצנחתי את תרסיס הפלפל לתוך הבלגן שבתיק שלי. והצטערתי מאוד על המעשה הזה אחרי הלילה הארור ההוא. הלילה שהפך את עולמי.

אורלי קראוס ויינר (צילום: אסנת רום)
אורלי קראוס ויינר (צילום: אסנת רום)

התעוררתי אז מרעש שייחסתי לְחמוד, החתול שלי, והחלטתי לגשת למטבח ולנשנש מעוגת הגבינה שהשאירו לי ההורים במקרר. אמנם נשבעתי לא לגעת בה יותר, לאחר שטחנתי רבע ממנה בעמידה, אבל שרעפי השינה כנראה טשטשו את כוח הרצון שלי. הצלחתי להוציא את התבנית מהמקרר ולהניח אותה על השיש, כשלפתע הרגשתי מישהו מחבק את מותני בכוח. בשנייה הבאה חשתי יד נוספת מצמידה סכין לצווארי וקול מתכתי סינן באוזני, "תהיי בשקט או שאני שוחט אותך."

דווקא האיום הנאלח הזה גאל אותי מהשיתוק שאחז בי. אחזתי בסכין הקצבים הגדולה שנחה בתוך התבנית ותקעתי אותה בכל הכוח בזרוע שחיבקה את מותני. הפורץ השמיע זעקת כאב ונרתע לאחור. הסתובבתי בקפיצה. לאור הירח שהציץ פתאום מבין קרעי העננים ראיתי שהוא עדיין אוחז בסכין שלו ביד השנייה. מיהרתי לדקור גם אותה כדי לנטרל אותו, לפני שיתאושש. הגבר, שפרצופו היה מכוסה בכובע גרב שחור, צרח שוב. הסכין נשמטה מידו שדיממה קשות. למרות זאת הוא הצליח להימלט לעבר הדלת שחצצה בין הדירה לגג, בעט בה וברח החוצה. לבי הלם בקצב של תופי מלחמה כשמיהרתי אחריו. רגלי נרטבו משאריות הגשם שירד בלילה, אבל התעלמתי מזה.

הספקתי לראות אותו מתכופף מעל המעקה ומנסה לתפוס משהו בידיו הפצועות. כעבור שנייה ניסרה את חלל הלילה שאגה נוראית, שלא אשכח לעולם. לא הייתי צריכה לשמוע את החבטה האיומה כדי לדעת מה קרה. ידי החלו לרעוד וסכין הקצבים נפלה על רגלי. בכלל לא חשתי בכאב בתוך סערת הרגשות שהשתוללה בתוכי. שאלוהים יסלח לי! הרגתי בן אדם! זאת היתה המחשבה המסודרת הראשונה שחלפה במוחי. לפני שהספקתי לסנגר על עצמי, חשתי קבס עולה בקרבי ומאיים לחנוק אותי. רגלי הרועדות בקושי נשאו אותי לשירותים, שם התקפלתי מעל האסלה והקאתי את נשמתי.

ופתאום חשתי משהו רך נוגע בי. פלטתי זעקת אימים ‐ דמיינתי שזוהי רוחו של המת שחזרה לנקום בי. אבל היה זה רק חמוד החתול, שהגיח מאי‐שם והתלטף ברגלי. גיליתי שזה מה שאני צריכה כדי להתאושש מעט. "אתה צודק, אני לא אשמה שהוא החליט לברוח עם שתי ידיים פצועות," מלמלתי וליטפתי את פרוות האנגורה הנעימה שלו. "הרי הוא איים לשחוט אותי…" הצטמררתי כשתהיתי מה היה קורה אילו לא היתה לי במקרה סכין בהישג יד.

פורץ (צילום: אינגאימג')
פורץ (צילום: אינגאימג')

יללות סירנות בקעו מהרחוב. הן הבהירו לי שעוד מעט אצטרך לחזור על הסיפור בפני חוקרי המשטרה. לכן נשמתי עמוק, אחזתי בדופנות האסלה והתרוממתי על רגלי, שעדיין רעדו ממתח. בעומק לבי התחלתי להפנים את העובדה שחיי לא יחזרו להיות מה שהיו לפני הלילה הזה. חזרתי לסלון והדלקתי את האור כדי לחפש את הטלפון הנייד. למרבה הבעתה, כך נחשף האזור, שהזכיר בית מטבחיים.

שביל של דם מוכתם בטביעות רגליים הוביל אל הדלת שממנה נמלט הפורץ. למה לא הקשבתי להורים והתקנתי סורגים? התחלתי לייסר את עצמי, ולמה לא הסתובבתי כמו שהם ביקשו עם תרסיס הפלפל ביד? הרי אם הייתי מרססת אותו, הוא היה מתעוור לכמה רגעים ולא מסוגל לברוח… דפיקות רמות בדלת קטעו את מחשבותיי. הרמתי את חמוד בידי, כאילו בכוחו להעניק לי כוח, וניגשתי לפתוח בלב הולם. שני שוטרים ושוטרת בהו בי במבט חמור. רק אז הבנתי שאני נראית כמו ציור סוריאליסטי.

פיג'מת הפלנל הלבנה שלבשתי היתה מנומרת בכתמי דם, שעמדו בניגוד מוחלט לשלווה ששידרתי כשהחזקתי את החתול בידי. הם כמובן לא יכלו לדעת על סופת ההוריקן שהשתוללה בתוכי. "אני… האנס היה פה… נלחמתי בו והוא… ברח," התחלתי לגמגם תחת מבטם התוהה. עיניה של השוטרת התרככו. "אני מבינה," היא אמרה בקול שקט. "אפשר להיכנס, גברתי?" "אפשר… ב… בטח… בבקשה, תיכנסו…" המשכתי לגמגם וזזתי הצדה כדי לאפשר להם להיכנס. "בואו. א… אני אסביר לכם מה קרה…" מיהרתי לצעוד לפניהם לכיוון המטבח. בדרך החליט חמוד שהם לא מוצאים חן בעיניו ונמלט מידי ביללת מחאה. "הנה," הצבעתי על השיש. תבנית העוגה עדיין עמדה עליו. "אני… רציתי… רציתי לחתוך לי עוגה… ו… פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי מ… מאחור ומצמיד לי סכין לצוואר…"

גרוני ניחר פתאום, והייתי מוכרחה לשתות. כשפתחתי את דלת המקרר ונגעתי בבקבוק המים, התנפל עלי אחד השוטרים בעצבנות, "מה את עושה? אסור לך לגעת בשום דבר!" "רגב, תן לה לשתות למען השם!" התערבה השוטרת בתקיפות. "בינתיים תעשה משהו מועיל ותתקשר לרוסו ולמז"פ, שיגיעו לפה במיידי!" "איזה רוסו? מהסיור?" תהה השוטר העצבני. "לא, נצ"מ רוסו מפקד הצח"מ!" היא נשמעה חסרת סבלנות ופנתה לשוטר השני, "בעצם, יואל, תתקשר אתה לרוסו, ורגב למז"פ, ותזדרזו בבקשה!"

"זה בסדר, את יכולה לשתות," היא חייכה אלי והוציאה מתיקה אגד טפסים ועט, "וגם לשבת," החוותה בידה על אחד מכיסאות הבר. לקחתי את בקבוק המים איתי וצנחתי מולה. היא נשארה לעמוד ושאלה, "מה שמך בבקשה?" "יערה קסטל." "יערה, אני סמלת נעמי כץ," היא אמרה והחוותה בידה על התג שענדה.

"אני מבינה שעברת אירוע קשה מאוד הלילה ושאת עדיין נסערת, אבל בבקשה, אם תוכלי לתאר לי את כל מה שאת זוכרת ממנו, זה מאוד יעזור." "אוקיי," מלמלתי. "חזרתי מהעבודה בערך בתשע…" "איפה את עובדת?" "אני… מתמחה במשרד עורכי דין קסטל‐לוי‐ירקוני," דקלמתי במהירות את שם הפירמה המשפטית המפורסמת, שאחד השותפים הבכירים בה היה הדוד שלי. איכשהו תמיד הביך אותי שאנשים יחשבו שהיה פה איזה נפוטיזם, אף על פי שסיימתי את לימודי המשפטים בציונים הכי גבוהים בחוג. נעמי הנהנה בפנים חתומות. "היית לבד כשחזרת מהעבודה?" "כן," מלמלתי, "אם את לא מחשיבה את החתול."

הסמלת חייכה שוב. "אוקיי, ומה עשית?" "הכנתי לי משהו לאכול." הצבעתי על המחבת שעדיין ניצבה על הכיריים. "התקלחתי וראיתי טלוויזיה, עד שנרדמתי בערך ב… לא יודעת… אחת‐עשרה אולי… ואז, מתישהו בסביבות שלוש, אני חושבת, התעוררתי מאיזה רעש ו… חשבתי שזה החתול שמסתובב בבית…" ניסיתי לחייך. "הוא… יש לו התקפי אנרגיה כאלה, באמצע הלילה." "אוקיי, ואז מה עשית? חיפשת אותו?" "לא, כי… פתאום בא לי משהו מתוק ו… הלכתי למקרר להוציא את העוגה." הצבעתי על השיש. "ואז הרגשתי את האנס נצמד אלי מאחור ומחבק אותי חזק ביד אחת… ביד השנייה הוא הצמיד לי סכין לצוואר ולחש שאם אני לא אהיה בשקט, הוא ישחט אותי…" הצטמררתי שוב.

"זה היה נורא. אני לא פחדנית בדרך כלל. אבל זה היה ממש… פחד אלוהים! הרגשתי כמו חיה במלכודת. כזה חוסר אונים איום, משתק. עד שנזכרתי שיש לידי סכין… הרי השארתי אותה בתבנית כל הזמן. אז תפסתי אותה ותקעתי לו ביד. הוא צרח ושחרר אותי. אני חושבת שהוא היה בהלם מהדקירה. היה חושך ו… גם הגוף שלי הסתיר לו את התבנית עם הסכין בפנים. ואחרי שהוא עזב אותי… הסתובבתי וראיתי שהוא עוד מחזיק את הסכין שלו והייתי חייבת לנטרל אותו… אז תקעתי את הסכין שלי ביד שהוא החזיק בה את הסכין… ו… היא נפלה… הנה היא שם," הצבעתי על האולר הכסוף בעל הלהב הארוך שנשאר מוטל בלב שלולית דם מצדו השני של השולחן. "לא רציתי להרוג אותו… את חייבת להבין.

אם הייתי רוצה… הייתי תוקעת לו את הסכין בבטן או בחזה. אבל… זה לא מה ש… הוא מת, נכון?!" נעמי הנהנה וכנראה עמדה לומר משהו, אך לפתע העיפה מבט מופתע מעבר לגבי ואמרה בנימת הערצה, "נצ"מ רוסו, זה היה מהר." הסתובבתי. הבנתי מיד את ההתרגשות שאחזה בסמלת, שעד כה הפגינה מקצועיות עניינית. במסגרת תפקידי במשרד נתקלתי לא פעם בקציני משטרה. חלקם היו גם נאים. אבל בקצין מרשים כזה עוד לא חזיתי.

הוא היה גבוה וחסון, שחום ובעל עיניים אפורות‐כחולות. שערו היה חום ומשיי למראה. אפו הגדול יחסית השתלב בהרמוניה בפניו, שהיו חרושות קמטי קשיחות לאורך עצמות הלחיים הבולטות. על חזהו הרחב, מימין, התנוסס תג ועליו נכתבו דרגתו ושמו: ניצב‐משנה תמיר רוסו. "שלום, סמלת כץ," הוא אמר באגביות ופנה אלי, "ואת גברת קסטל, אני מבין." "כן," הנהנתי. היה בהתנהגותו אלמנט שחצני, שגרם לי מיד לתעב אותו.

היה ברור שהוא מודע בהחלט להשפעתו על נשים ומתייחס כמובנה מאליה לאפשרות שכולן ייפלו לרגליו בהזדמנות הראשונה שהוא יואיל להעניק להן. הסמלת מיהרה להגיש לו את הבלוק שעליו כתבה את הדוח על הלילה הנורא. רוסו עיין בו קצרות ואמר, "גברת קסטל, אני מבין שאמרת שהבחור שתקף אותך מאחור היה אנס. את יכולה להסביר לי איך הגעת למסקנה הזאת? הוא עשה או אמר משהו שגרם לך לחשוב ככה?" "לא ממש…" מלמלתי וניסיתי להיזכר בכל פרטי המעמד המטלטל. "אבל… מה כבר היתה יכולה להיות הסיבה שהוא פרץ לפה?" "לא כל הפורצים הם אנסים," הוא משך בכתפיו. "חלק גדול מהם סתם גנבים, את יודעת." "תראה, רוסו…"

השמטתי בכוונה את דרגתו בגלל הנימה המתנשאת שבה דיבר אלי, "בהתחשב בזה שידעתי שמסתובב אנס באזור ושהקורבנות שלו הן בדרך כלל נשים שגרות לבד… זאת היתה ההנחה הראשונה שעלתה לי בראש." "אז ידעת שמסתובב אנס באזור?" הוא ביים הבעת תהייה, "ולמרות זאת לא חשבת להתקין סורגים על החלונות ולנעול את הדלת שמובילה לגג? והכי מוזר זה שהתעוררת כששמעת רעש חשוד, ובכל זאת לא התקשרת מיד למשטרה. אפשר לשאול למה?" "תסתכל מה כתוב בדוח. חשבתי שזה החתול שלי!" הטחתי בו בעצבנות. "אני רוצה להבין, נצ"מ רוסו, אתה מאשים אותי במשהו?" 

הרומן "לילה ללא סוף" ראה אור בידיעות ספרים 





Source link

Continue Reading

ספרות

איך עכברוש מחונן, מפלצות מבולבלות ואלמן מוכה שכול לימדו אותנו?

Published

on




דין מובשוביץ, “אמנות הסיפור של פיקסאר", תרגום:
יואב כ"ץ, אסיה, 164 עמ'

מוות, אובדן, שכול, דחייה, בדידות והקרבה אולי לא נשמעים כמו מתכון ללהיטי פופקורן כיפיים לכל המשפחה, אבל עובדה. אלה רק כמה מהחומרים שבהם השתמשו אולפני פיקסאר כדי ליצור סרטים מצוירים ששינו את פני עולם האנימציה – והקולנוע בכלל – ונחקקו בליבם של מאות מיליוני צופים.

דין מובשוביץ (39), תסריטאי ישראלי שיושב בניו יורק ובולע באובססיביות ספרים על תסריטאות כבר מכיתה ז', כתב ספר שלם – ומצוין – על תורת הסיפור הייחודית של פיקסאר, או “כוכב הצפון הנרטיבי" של היוצרים שסיפרו לנו בין היתר על חיי המפלצות שמתחת למיטה שלנו, ומה קורה לצעצועים שלנו כשאנחנו יוצאים מהחדר, או לדג שהולך לאיבוד, או לעכברוש שחולם להיות שף בפריז. לא כל הסרטים של פיקסאר הצליחו כמו “מפלצות בע"מ", “צעצוע של סיפור", “מוצאים את נמו" ו"רטטוי"; “אליאו", למשל, התוצר הטרי שלהם שמוצג בבתי הקולנוע בימים אלה – על ילד בודד שנחטף על ידי חייזרים שמצידם מאמינים שהוא מנהיג כדור הארץ – מסתמן כאכזבה קופתית. מובשוביץ, מעריץ שתמיד בא מאהבה, מבקש להרגיע.

“זה סרט נהדר", הוא מצהיר בשיחת טלפון מברוקלין, “מצחיק מאוד, ואפילו בכיתי פעמיים, אבל משהו בשיווק שלו נכשל, ואולי הקונספט שלו לא היה מספיק מיוחד או מסעיר, לא מספיק ‘MUST SEE', כזה שחייבים לצאת מהבית בשבילו. אבל אני תמיד מעדיף סרט של פיקסאר ביום חלש על פני כל אולפן אחר כמעט. כמו הילד הקצת מעצבן הזה בכיתה שתמיד מקבל ציון 100 במבחנים, ופתאום מקבל רק 88, עדיין יש גם ב'אליאו' הדים של המורכבות הרגשית והצדדים האפלים והכואבים, הקמאיים, שאפיינו מאז ומתמיד את פיקסאר, שעשו גם סרטים מצוירים על אנשים מבוגרים ולא רק על ילדים.

הסרטים של פיקסאר מסחריים ונגישים ופונים לכולם, אבל יש בהם עומק ונשמה, וכמו בסרטים של מאסטרים כספילברג ובילי וויילדר, יש בהם עוד שכבות מעבר למה שרואים במבט ראשון; קומת הכניסה פתוחה לכולם, אבל יש עוד קומה למעלה, למי שמעמיק וחוקר. ואני רציתי לחקור ולבדוק, מתוך סקרנות אמיתית, איך הם עושים את זה, איך הם מגשימים את חלומו של כל כותב בעצם – לגעת בכל כך הרבה אנשים ברמה ובעוצמה כאלה".

זה ספר על כתיבה בכלל, לא רק כתיבת תסריטים, ולמעשה על היכולת והצורך לספר סיפור, לעורר רגש וליצור חיבור בכל זירה שהיא, גם בעולמות העסקים והשיווק ועל אחת כמה וכמה בממד האישי. מובשוביץ מצא את עצמו מרצה על עקרונות הסיפור של פיקסאר בחברות גדולות כמו אפל ו־BBC, שם העובדים שמחו למצוא דרכים לתווך כל אחד את הסיפור שלו לבוס שמעליו למשל, תוך חתירה לתוצאה או לתגובה הרצויה מבחינתם.  

“הסיפורים של פיקסאר מושתתים על ערכים", מסביר מובשוביץ. “רמי העכברוש ב'רטטוי' לא רוצה לגנוב אוכל מפחי אשפה, הוא רוצה ליצור. ובתרבות של חברות גדולות, הן מחפשות את הערך המוסף של המותג שלהן. אם אתה רוצה למכור משהו, למשל, אתה צריך לדייק את הפגם או הבעיה שאתה בא לפתור. לנצח את הרע זה קל, אבל החוכמה היא ליצור עולם טוב יותר, שינוי אמיתי, וזה קו יסודי של פיקסאר.

הם אף פעם לא סתם שוברים לך את הלב, אלא משלבים אובדן עם צמיחה ומשמעות, ואת הכלים לאחות את השברים. הם נותנים טיפים לחיים עצמם, כמו ב'למעלה', למשל, שהוא סיפור על אלמן זקן ומוכה שכול שמוצא סיבה לחיות מחדש; הוא משחרר את העבר שלו – מילולית, משחרר את הבית שבו מתקיים רוב הפתיח הבלתי נשכח של הסרט, וזו דוגמה לחדות התמטית והעלילתית שבאמצעותה פיקסאר משכנעת אותך בכוחו של השינוי החיובי ומראה לך איך להגיע אליו".

מובשוביץ עצמו חווה אובדן כבד כבר בגיל 6, כשאביו – שהיה בן 34 – נרצח במהלך שוד בלוס אנג'לס. הוא גדל כבן יחיד לאם יחידנית, עם עול נוסף ולא פשוט על כתפיו הצעירות – המשפחה מצד האב נספתה בשואה, והוא נותר, פחות או יותר, המובשוביץ האחרון (במהלך טרגי של הגורל הישראלי, קצין בשם טל מובשוביץ נהרג בעזה בחודש שעבר. אין לו קשר משפחתי לדין מובשוביץ).

הסרטים חפצי החיים של פיקסאר, שבונים ספרייה של זיכרונות ותחושות בצבעים שונים, כמו ב"הקול בראש", עזרו לאין־ספור צופים בכל גיל ומצב שהוא להביט קדימה באופטימיות ולחלץ את עצמם מבורות שחורים. הספר של מובשוביץ הופיע במקור באנגלית, התקבל באהדה ותורגם עד כה בין היתר לווייטנאמית, רוסית וקוריאנית, ואפילו (באופן פיראטי) לפרסית. עכשיו הוא מגיע סוף־סוף הביתה, לשפת אמו של המחבר.

קבלו טעימה לדוגמה: “הרעיון שלכם צריך לאלץ את דמויותיכם לעבור מסע רגשי. דמות שנותקה בכוח מהשגרה שלה, נאלצת לעבוד קשה כדי לחזור לאזור הנוחות שלה, בדיוק כפי שהיינו עושים בחיים. הרצון העז הזה מניע פעולות, החלטות ורגשות שהן ‘הבשר' של הנרטיב הפנימי בסיפור שלכם. הקונספט ב'צעצוע של סיפור' – ‘צעצועים הם בעצם יצורים חיים' – תופס מיד את תשומת ליבנו ומציע הרבה אפשרויות סיפוריות, ועולם עשיר שאפשר לחקור. אך רק כאשר קונספט זה מתפתח לכדי ‘צעצוע אהוב מוחלף בצעצוע חדש ונוצץ יותר', סיכונים רגשיים נכנסים לתמונה (…). אי־הנוחות שדוחפת את הדמות שלכם לפעולה צריכה להיות יותר ממזל רע או התרחיש הגרוע ביותר. זהו זרז שיאלץ את הגיבור להגיב, ובסרטים טובים – גם לצמוח ולהשתנות".





Source link

Continue Reading

ספרות

"חטוף": ספר השבי של אלי שרעבי – 40 אלף עותקים וטראומה כבדה

Published

on




אלי שרעבי הוציא בשיתוף עם הוצאת סלע מאיר ספר חדש בשם 'חטוף' המתאר את תקופתו בשבי. הספר כבר הגיע לעשרות אלפי עותקים תוך זמן קצר. שרון שרעבי, אחיו של אלי, התייחס הבוקר (חמישי) ב-103FM לשיקומו של אחיו ולהצלחת הספר המדובר.

"אנחנו בתקווה גדולה, ממשיכים את המשימה, שהיא משימת חיינו ומשימת כל אזרחי ישראל, להשיב את האחים והאחיות שלנו הביתה. אנחנו דבקים במשימה הזו עד שהיא תושלם במלואה", הבהיר באופטימיות. "הספר, ללא קשר לסיטואציה, הוא ספר שנרשם בצורה אמיתית כואבת ומשקף את התקופה הזו. הוא משקף את ההיסטוריה של עם ישראל, כשנקרא את הספר בעוד שנים רבות", דיבר על הרקע של הספר.


על הצלחת הספר לאחר השקתו: "הספר מכניס אותנו לסיטואציה של שבי. אבל מעבר לסולידריות של הקהל הישראלי, אנחנו עדים לכך שבאמת הספר הזה הוא כאילו מוגדר חובה בכל בית". "הוא ספר שהגיע ל־40,000 עותקים של מכירה שזה קצב מסחרר", דיבר על תפוצת הספר שכתב אלי שרעבי.

על הקושי של אלי לאחר השחרור מהשבי: "אלי נמצא בעשייה הודות לעם ישראל שמחבק אותו, וליהודים בתפוצות שבאמת לא עוזבים אותו, ורוצים אותו בכל מקום ושישתף בסיפורו, יעביר מסרים של חיזוק ואמונה", עוד דיבר על המעטפת סביב אלי: "אנחנו מחזיקים אותו ועוטפים אותו כמו כל עם ישראל. אנחנו מבינים שבעזרת התמיכה שלנו ורק בדרך הזו, אלי יכול להתרפא ולצמוח מחדש. הוא גר כרגע אצל חברים, ובהמשך יעבור לגור בגפו. בסופו של דבר הוא יצטרך להתמודד עם הסיטואציה שהוא חוזר לבית ריק, מתמודד עם הקושי הזה".

על האפשרות שיחזור לבארי: "עוד מוקדם מדי שאלי יחזור לבארי או לעוטף בכלל, עדיין בבארי עצמו הוא לא היה. אני יכול להגיד שעדיין ההתמודדות עם הקושי והאובדן זה לא משהו שחולף".

על הנצחת משפחתו שנרצחה: "כל הזמן יש את החשיבות להנציח את הזיכרון שלהם, ולתת את המקום הכי ראוי בכל מקום שהוא אומר 'האובדן הזה קיים בי כל הזמן, ולצד זה אני מצמיח חיים חדשים ואני לא רוצה שהאובדן והאבל הזה יקבור אותי'", אמר. "מתוך האמונה והתקווה הזו הוא מצליח לחזק אותי, והרבה אזרחי ישראל מהתחתית שהוא נגע בה. הזכות הזו שהוא חזר בנס מהשבי, זו זכות שהוא מודה לה כל יום ויום", העביר את המסר האופטימי של אלי שרעבי.

לגבי הפעילות להשבת החטופים: "אנחנו נמצאים עם המנהיגים הכי משפיעים, רה"מ שוחח עם אלי זמן קצר לאחר שחרורו, אבל אנחנו לא מרפים ויודעים שיש הזדמנויות. עכשיו ההזדמנות הזו לבצע עסקה, וצריכים לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים".

"כל הזמן מדברים על ניצחון מוחלט וזה שגור בפינו, תראו מה קרה בלבנון כשניצחנו את לבנון, ולא הכרענו את חיזבאללה. ישראל ניצחה באיראן, אבל לא באמת הכריעה את תוכנית הגרעין שאיראן שואפת לה. ישראל נמצאת בעזה פי 20 מהזמן שהייתה בלבנון", סיכם בביקורת נוקבת.





Source link

Continue Reading

כל העדכונים